מסע אל קהילה נכחדת

שמחתי לשוב לתימן, בעיניי אחת המדינות הערביות הקסומות. גן עדן ארכיטקטורי, עם בתי אבן וטיט יפהפיים, שווקים צבעוניים ואנשים חמים, פשוטים. אבל תימן של 2010 היא לא המדינה שהכרתי בראשית שנות התשעים. הביקורת הקפדנית שעוברת המכונית שלי לפני הכניסה לשרתון צנעא, שבו אני שוהה, היא רק עדות אחת לשינוי. שגרירות ארה"ב הסמוכה נראית בכלל כמו מבצר צבאי. תימן היא היום מרכז טרור עולמי, הבסיס החדש של אנשי אל קעידה, שנאלצו להימלט מעיראק, מאפגניסטן ומערב הסעודית. צנעא הקסומה אינה מומלצת היום לתיירים מערביים. בוודאי לא לעיתונאי ישראלי. בוודאי ובוודאי לא לשגריר לשעבר של מדינת ישראל.

יש לנו רק 70 ק"מ לנסוע, אבל הדרך מתארכת. ארבעה מחסומים נעבור עד ריידא. לאחר כשעתיים, אנחנו שם. אני נרגש, אבל לנהג שלי יש זמן. הוא מטפס לפסגה כדי להשקיף על העיירה מלמעלה, ואחר כך נוסע לקנות עלי גת. כל גבר בתימן, לא משנה עיסוקו, לא יגיע לשעת הצהריים מבלי שרכש עלי גת לצריכה היומית שלו. אני מבקש להגיע לשוק. לראות את היהודים.

לקראת סוף השוק, ממש לפני חנות חלפן הכספים, אנחנו פונים ימינה לסמטה צרה. בעל מכולת מסתכל עליי בסקרנות.
"אתה יודע היכן היהודים?", אני שואל.

"הנה, זה בית יהודי", הוא עונה ומצביע על המבנה הצמוד לחנות.
בלי להתכוון, אני נמצא ליד ביתו של ראש הקהילייה היהודית בריידא, הרב יחיא יעיש-נהרי, אביו של הרב משה יעיש-נהרי, שנרצח ב-2008 על ידי אזרח תימני על רקע אנטישמי.
אני פונה אל אישה מבוגרת, לבושה בשמלה אדומה, ראשה מכוסה. היא לא עוטה רעלה. "האם הרב נהרי בבית?", אני שואל.
"למה אתה רוצה לראות אותו?", היא שואלת בחשדנות.
"גם אני יהודי", אני אומר.

היא פותחת בפניי את דלת הבית, המלווה שלי נכנס איתי. אנחנו עולים לקומה הראשונה. הבתים בתימן בנויים לגובה. ממתינים בחדר האירוח. טלפון ישן, טלוויזיה ישנה. על מדף בודד בסלון עומדת חנוכייה.

מהקומה העליונה יורד קשיש מבוגר וחולה, שגורר את רגליו. הוא מושיט לי יד. "אני יחיא יעיש".

אנחנו מתיישבים לשיחה.

"חליתי בעקבות הרצח של בני", הוא מספר בערבית. המלווה שלי, שמתרגם לצרפתית, מזהה אותו מהדיווחים על הרצח בטלוויזיה התימנית. "כולם בתימן מכירים את הסיפור שלך", הוא אומר לו. "היה לי מאוד עצוב לשמוע על מה שקרה לבן שלך".
אני שואל אותו אם היו סימנים לרצח בנו, אם הייתה מתיחות כלשהי בינו לבין שכניו הערבים. הוא מתבונן בי. עיניו עצובות. הוא מתבונן במלווה שלי. "לא, לא הייתה לי שום בעיה ושום מחלוקת עם השכנים הערבים שלי. הרוצח בכלל לא גר בריידא, אלא בעיר אחרת".

הוא נרצח כי היה יהודי?
"ברור, הרי הוא לא הכיר את הרוצח ולא היתה לו שום מחלוקת איתו. הרוצח הודה בבית המשפט שנתן לבן שלי אולטימטום: תתאסלם או שתעזוב את תימן. הוא אמר לו לא - ואז נרצח".
הרוצח נידון למאסר עולם, אבל לאחרונה ערער על העונש לבית הדין העליון. "הוא מנסה להיראות כמו חולה נפש שאינו אחראי למעשיו, ומנצל גם את העובדה כי רצח את אשתו שנתיים לפני שרצח את בני".

טוב לך היום בתימן?
"אחרי הרצח של הבן שלי אני לא רוצה להישאר כאן יותר. אני כבר לא אותו אדם. חליתי מאוד. אפשר לראות את זה, מאוד קשה לי. לא האמנתי שדבר כזה יקרה".

לאן תלך?
"אחרי הרצח החלטתי לעבור לאמריקה, אולי ללונדון. אין לי כסף. אבל אם נמכור את הבית, אולי נצליח לעבור".

אני מזכיר לו שלפני 19 שנים ביקרתי בביתו, ומבקש ממנו להראות לי צילום של בנו. "כן, אני חושב שיש לי צילום שלו", הוא אומר ופורץ בבכי קורע לב. "אני פוחד שאם אראה לך, אמא שלו תתחיל שוב לבכות".

אני מספר לו כי בביקורי בעיר בתחילת שנות התשעים ראיתי קהילה תוססת של 400 איש. צחקנו יחד ואכלנו יחד והתפללנו יחד, והתכוננו יחד לראש השנה של תשנ"ב (1991). "אלה היו ימים אחרים", הוא אומר בעצב. "היום כמעט לא נשאר מזה זכר. בכל תימן יש לכל היותר 130 יהודים. 80 בריידא ועוד 50 שעברו לצנעא מהעיר סעדה בעקבות המלחמה. גם אלה שנשארו רוצים ללכת".