היום תלווה מרים פרץ את בנה השני שנפל על חרבו בדרכו האחרונה. לפני תריסר שנים היה זה אוריאל. בסוף השבוע אלירז. "הלנצח תאכל חרב?"
מרים מגבעת זאב חשה מה ייעודה. מאז נהרג אוריאל בידי חיזבאללה עברה מבית ספר למשנהו והסבירה את חשיבות השירות בצה"ל. לא רק בשורותיו, אלא גם בפיקודו, בהנהגתו. נאה דרשה ונאה קיימה, ובנה אלירז נהרג בשרתו כסגן מפקד גדוד בגולני. עוד אחד מבניה עדיין משרת בחטיבה.
מרים פרץ היא חלק מהמיתוס של הארץ הזאת, שבה נאבק עם קטן ואמיץ על זכותו לחיות בשלום תחת גפנו ותחת תאנתו במכורתו, שלרוע המזל מצויה לעד במזרח התיכון. היא לא באה בתלונות לאלוהים ואדם, אלא עשתה כל אשר לאל ידה כדי לחזק את כוח העמידה היהודי.
שלשום התדפקה עוד בשורת איוב על דלתה. אלירז נהרג במקום שבו אין "כיבוש" ואין נוכחות ישראלית ואין מחסומים או כל התגרות אחרת. בקו החזית ההוא נלחמת בציפורניים הזכות לחיים שלווים בטרור של הפלשתינים ובדו"ח גולדסטון; שם נדרשים האלירזים ללחום במשורה ובריסון עצמי נגד מי ששום חוק וכלל לא חלים עליהם. אני גם יודע מי יפרסם בתום "השבעה" או קודם לכן דברי הסבר ותואנה ותירוצים בהתייצבו בעברית לצד הרשע ונגד היגון.
זו מסורתה של האומה. חנה ושבעת בניה, ובעידן התקומה הציוני - רבקה גובר "אם הבנים" ונעמי זורע. עכשיו גם פרץ.
אלירז גדל בגבעת זאב והקים את ביתו בעלי. הוא נמנה עם "האחים הכתומים". אילו נותר בחיים - האם היה נשלח לפנות את בתי שכניו בגבעת היובל אשר ביישובו? לא נדע לעולם.
מלחמה על דמות העם היהודי
עימו נהרג אילן סביאטקובסקי, נצר לעלייה מרוסיה. אולי לא במקרה, "האחים הכתומים" והעולים מבריה"מ לשעבר נושאים בנטל הביטחון בממדים הולכים וגואים. בשורות היותר קדמיות, בפיקוד היותר מסוכן.
הם מתקנים ומשפרים במשהו את פניה הנהנתנים והאנוכיים של החברה הישראלית. הם משמרים את המחויבות לכלל, לציבור, לקהילה, לביטחון. הם באו מן המקום שבו צמד המילים "כבוד לאומי" אינו גורם למבוכה אלא להערכה; מי שלעולם נכון יהיה להצמיד לשמם את מילותיו האלמותיות של נתן אלתרמן - "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
העם היהודי אינו מיליטריסטי. הוא אוהב שלום ונרדף בידי עמי בלייעל. לרוב הוא עומד במבחן האנושיות כלפי אוכלוסייה עוינת. לעיתים גם חוטא באטימות לב. לא ברמה העקרונית. במישור הנקודתי, הטקטי.
הוא עומד עתה למבחן קשה מאין כמותו. מבחן שבו יכריע עם מי ליבו ולאן פניו - עם חנה ורבקה ונעמי ומרים, או עם הגימנסיה העברית הראשונה הרצליה, שמנהלה ד"ר זאב דגני סוגר את שעריה בפני קציני צה"ל המבקשים להסביר את חשיבות השירות והפיקוד עליו ואין פוצה פה ומצפצף, ועם אותם תלמידים מתיכון בתל אביב, שכמה שעות לפני נפילתו של אלירז סירבו לשיר באחד הטקסים את הלחן "אין לי ארץ אחרת".
זו המלחמה האמיתית על דמותו של העם היהודי בארצו. גם על עתידו