שכחו מי אוהב, ומי אויב

יחס גומלין מדאיג מתקיים היום בין עוצמת הלחץ האמריקני למידת ההתלהמות התקשורתית נגד נתניהו. לאחר הצעדים מרחיקי הלכת של נתניהו וממשלתו, מתברר שלא רק הממשל האמריקני אינו מסופק - גם חלקים ניכרים בתקשורת הישראלית, שהיו שמחים להפיל את נתניהו.

רק שמחה לאיד וקורטוב חמלה צבועה על אופן פגישתו של ברק אובאמה עם נתניהו. שום ביקורת. נחזור על הראשונות: בנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל. כבודו אינו כבוד פרטי אלא כבודה של ישראל. החלשתו הפומבית היא פגיעה בחוסנה ובכושר ההרתעה של המדינה והזמנה לאויבינו, המריחים דם, לנסות להכות.

גורמים בממשלה, והם אינם זוטרים, מתפוצצים על האמריקנים. "הם פועלים נגד ממשלה נבחרת. הדברים היו על השולחן והוסכמו על ידיהם מזמן, שירושלים היא מחוץ למשא ומתן. קלינטון עוד אמרה שלאחר נאום בר?אילן והכרזת ההקפאה, הכדור עובר לצד הפלשתיני. ופתאום הספין הזה על הבנייה בירושלים. גם הוצאת הסיפור על שייח' ג'ראח מלמדת שהדברים מכוונים על ידי אנשים מתוכנו".

אל תאמינו להררי הפרשנויות הניתכות מכל עבר, רובן נובעות מסדר יום פוליטי אחר מזה של הממשלה הנוכחית. ראשית, התיאור הפסקני של ביקור נתניהו בארה"ב כ"כישלון". סליחה? לנתניהו היתה הופעה מזהירה באיפא"ק. דווקא בעת הזאת חשוב ללכד את יהדות ארה"ב סביב מדיניות ישראל. כאן צריכה להישמע קריאה ליהודי ארה"ב ללחוץ על ממשל אובאמה להפסיק לפגוע בישראל. אחים יקרים, ישראל זקוקה לכם. גם האינטרסים המפלגתיים והציבוריים של אובאמה צריכים להיות מאותגרים. בחירות לקונגרס, אמרנו?

ההתרגשות התקשורתית המדומה מהמשבר ה"חמור", ה"שפל שלא היה כדוגמתו" וכיוצא באלה ביטויים מוזמנים, נועדה להפחיד את הציבור הישראלי שהנה, עוד מעט ונאבד את תמיכתה של ארה"ב. נא להירגע. האינטרסים של ישראל וארה"ב כה עמוקים ורחבים עד שהם עשויים להכיל גם חילוקי דעות מהותיים. הממשל יכול לעשות שרירים, אבל הציבור הישראלי יודע להתלכד, בעיקר סביב ירושלים. נתניהו יודע שרוב הציבור תומך במדיניותו ודוחה כל ניסיון לשים את ירושלים כנושא למשא ומתן.

דב וייסגלס נשמע אתמול מתפאר שבתקופתו היה קשר אינטימי עם נשיא ארה"ב. כן, רק שלנשיא ההוא קראו ג'ורג' בוש, ואצלו נתניהו היה מתקבל בכבוד מלכים. צריך להתרגל למצב. בבית הלבן יושב נשיא שישראל אינה כוס התה שלו, כמו גם בעלות ברית אחרות שנדחו על ידיו בעוד משטרים רדיקליים קיבלו הנחות. שרים בממשלה מדברים בזעם על חיים רמון ועל גורמים אופוזיציוניים נוספים המייעצים לפלשתינים לא להתגמש, ולאמריקנים להוסיף ללחוץ על נתניהו ולא להרפות עד שייפול. קדימה, בשיתוף גורמי שמאל קיצוני, יוצרים ציפיות אצל הפלשתינים והאמריקנים, ומשבשים את מהלכי הממשלה. בלהט הרצון להמליך את לבני שכחנו מי אוהב ומי אויב, ומי ישראלי.

הקורלציה המדאיגה הזאת בין הבית הלבן לבין האופוזיציה הפוליטית והתקשורתית בישראל, בעוד לא הרחק מירושלים יושבים סרבני השלום האמיתיים ברמאללה וחוככים ידיים - היא הזמנה לנתניהו וממשלתו להפגין מנהיגות אמיצה ולא להיכנע ללחצים נוספים. לא הרצון בשלום עומד מאחורי המשברים היזומים האלה, אלא הרצון בממשלה אחרת, טובה אולי לאובאמה, לשמאל הישראלי הרדיקלי, לחלקים בתקשורת הישראלית ולפלשתינים - אבל רעה לישראל.

"אובאמה אינו מכיר את מה שאנחנו אומרים בפסח 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'", אמר לי שר בכיר אחר, ההבטחה ההיסטורית שעמדה לנו גם ברגעים הקשים ביותר. "הוא חושב שהוא יכול לצאת נגד 3,000 שנה של קשר בינינו לירושלים. הוא טועה".