הימים היחפים של בנימינה

"אהוד מאוד התקשה להגיע לבנימינה, אפילו שמאוד אהב אותה. זה היה בגלל אח שלו שנהרג. היינו מגיעים לבית בבנימינה, ואהוד היה מתיישב בפינת האוכל, וכותב שירים בשקט", כך מספרת ל"ישראל השבוע" עפרה פוקס, אלמנתו של אהוד מנור, שהשבוע מלאו חמש שנים למותו הפתאומי. "בכל הארץ מנציחים אותו, קוראים על שמו בתי ספר, אולמות תיאטרון, כיכרות, פארקים, בלי לבקש ממני דבר. רק מזמינים אותי לשם, ורק בבנימינה אין כלום", היא אומרת בכאב. "שמו איזה תמונה על הקיר בבית הספר בו למד, עשו כל מיני פרפורים של הופעות ועכשיו יש צעדה. זו הנצחה? אני כבר הבנתי. רק בבנימינה, עד שאני לא אשים את הכסף שאין לי, לא תהיה הנצחה. זה כואב ולא מובן לי. אהוד היה איש רוח. שם יש כנראה רק עסקנים ופוליטיקה".

אהוד מנור, חתן פרס ישראל ומגדולי המשוררים, הפזמונאים והמתרגמים הישראלים, הותיר אחריו לפני חמש שנים, את בני משפחתו, חבריו והמוני מעריצים המומים. בבנימינה, מושבת הולדתו, שעליה כתב רבות, עדיין זוכרים אותו כילד מבריק, מלא חיים, וגם שובב לא קטן. כמו עפרה, אלמנתו, שהיתה איתו 40 שנה, גם בני הכיתה שלו בבנימינה, שהקימו יחד איתו את חבורת חסב"ב, מדברים על חלל מאוד גדול שהותיר אחריו.

דבר אחד לא נותן מנוח לכולם - אי הנצחתו של אחד הפזמונאים הפוריים בישראל, ומתרגם יצירות בחסד, דווקא במושבת הולדתו, בנימינה. דווקא במקום בו גדל ועליו כתב את מיטב שיריו איש לא מצא עדיין דרך להנציחו, כך שהמילים שלו, יצירותיו וסיפור חייו יהפכו למורשת לדורות הבאים.

רחל וישראל וינר, הוריו של מנור, הגיעו לשכונת גבעת הפועל במושבה ב?1930, שם הקימו בית צנוע ליד המסילה, עם מרפסת גדולה, חצר רחבה ופרדס קטן. ב?1941 נולד אהוד, ובימים של קיץ חם הוא היה עולה על האופניים, דופק איתם ספרינט סמוך לרכבות השועטות עד למחצבה הישנה שעל כתף הכרמל. לאהוד היה אח בכור, זאביק, ואח צעיר יהודה, שאחרי שנהרג בקרב בסיני, כתב עליו את השיר "אחי הצעיר יהודה".

מנור הילד היה חלק מהחבורה הכי פעילה ונועזת במושבה הקטנה. יחד עם חבריו בכתה ד' הקים את חבורת חסב"ב - חבורה סודית במושבה בנימינה, וכך גם קראו לכיתה שלהם. יצחקל'ה מייזל, גדעון יונת, חיים אלקיים, רבקהל'ה אורן, נעם שריג, זאביק קישון, בני ארנס ואהוד מנור שילמו כל אחד 22 מיל, קיבלו פנקס חבר ותכננו למבצעים נועזים. הם בילו במחצבה שעל הכרמל, טיילו לאורך המסילה, חיסלו את עץ השסק של ד"ר לזרוס, סחבו קלמנטינות מהפרדסים, והתפלחו לקולנוע שליד המסילה.
חודשים ארוכים תכננו בקפידה איך יעצרו רכבת משא באישון לילה. מנור וחברו אמיר דור?און הניחו חביות גדולות על המסילה ותפסו מחסה. "כמה פעמים נכשלנו עד שזה הצליח. הרכבת נעצרה ופתאום ירדו מאחור שומרים, נהגי הקטר ושוטרים והאירו את כל האזור בפנסים. אנחנו ברחנו והסתתרנו בבית של אהוד. זה היה מפחיד", משחזר דור?און.

כיתת חסב"ב לא נפרדה לעולם. רוב חבריה נשארו בבנימינה וכל השנים הם שמרו על קשר עם מנור, שחי יחד עם עפרה וילדיו בתל אביב. החברים בבנימינה יצאו לטיולים, עשו על האש בחצרות הבתים, בילו חופשות משפחתיות, ותמיד רצו שאהוד יהיה איתם, אך לא תמיד זה הסתייע בידו. תמיד הוא היה אחד מאיתנו", מספר גדעון יונת, חבר ילדות. "לא היה לנו קל שהוא בתל אביב ואנחנו פה. אז הלכנו להופעות שלו כדי להיפגש איתו מאחורי הקלעים. בסופי שבוע הוא היה מגיע ונפגשנו במרכז המושבה", מספר גדעון יונת.

חברים אחרים מאשימים את עפרה בהתרחקות של אהוד. "יש כאלה בינינו שסבורים כי דווקא עפרה לא כל כך התחברה למקום, או אלינו, ולעיתים אף מנעה מאהוד להיות בחברתנו. לי אישית זה עצוב מאוד", אומר בלהט אחד החברים. "לטעמי, היא צריכה לדחוף יותר את עניין הנצחתו בבנימינה, כך גם המועצה שלנו ובטח רשויות הממשלה. בנימינה מפספסת בגדול את גדול הפזמונאים של ישראל ולא יודעת להחזיר על הכבוד שעשה לה". חבר אחר מבקש להוסיף כי אין לו דבר נגד עפרה, אבל הגעגוע לאהוד פשוט עמוק.

החברים הציעו להנציח את זכרו בתיכון הישן הצמוד לבית ילדותו, תמכו בהנצחתו בבית הסתדרות במושבה, חלקם מחו על מכירת ביתו של מנור, אחרים היו בעד קריאת הטיילת על שמו. אף אחת מיוזמות ההנצחה לא יצאה לפועל.

פוקס אמרה השבוע כי אהוד היה בכלל תל אביבי במשך 40 שנה. אחר כך הוסיפה כי הוא מאוד אהב את בנימינה, אבל היה לו קשה מאוד להגיע אליה בשל מותו של אחיו. היא נשמעת כועסת, אולי אפילו המומה מהטחת האשמות בה ובעיקר מאוד מתגעגעת.

"אני אלמנתו של אהוד. חמש שנים אני כבר בלעדיו, ברור שיש געגוע ואני לא מבינה עד היום מדוע ולמה דווקא בבנימינה אין שום הנצחה שלו", היא אומרת. "פונים אליי מכל הארץ שאגיע לפתיחות של הנצחות מיוחדות שעושים לו. כך בתיאטרון רמת גן, בבתי ספר באור יהודה ובפתח תקווה, שקרויים על שמו. הולכים לבנות בהרצליה פארק של שמונה דונם לזכרו. אף פעם לא ביקשו ממני דבר. לא כסף, לא כלום. אני כבר מבינה - דווקא בבנימינה אני אצטרך לטפל בזה".

פוקס מבקשת גם לענות לטענות חברי הילדות של אהוד. "שנינו מאוד אהבנו את בנימינה, ולראייה קנינו שם בית, שאותו בניתי במשך שנתיים לבדי, כשאהוד היה עסוק בענייניו, בקריירה שלו. איך אפשר להגיד שאני מנעתי מאהוד להיות עם החברים שלו? זה מגוחך", היא משיבה לחברים. "יש שם אנשים נפלאים ומאוד אהבנו אותם. אני לא התערבתי לאהוד לעולם במעשיו. הוא אהב מאוד לבוא לבנימינה בסופי שבוע, אבל הוא רצה את השקט שלו. אף פעם לא אמרתי לא אל תלך לשם, אל תהיה עם החברים".
כמו החברים, גם היא מפנה אצבע מאשימה כלפי מועצת בנימינה. "כנראה שמי שאחראי על ההנצחה שלו בבנימינה זה בכלל עסקנים. אני לא מבינה למה בנימינה, אחרי חמש שנים, היא כמעט המקום היחידי בארץ שלא מנציח אותו".

פוקס טוענת שניסתה להפעיל את המועצה בעניין ההנצחה. "אני הבאתי למועצה את האדריכל בקשר למרכז התרבות שהם אומרים שהם מתכוונים להקים. זימנו אותי כבר כמה פעמים, אמרו שאולי במחצבה, עכשיו אני שומעת שיהיה שם פארק, כמובן לא על שמו. אמרו בבית ההסתדרות, לא יצא כלום. להגיד שאני מחבלת בהנצחה שלו בבנימינה זה פשוט לא יעלה על הדעת", היא אומרת בכאב. "אני משקיעה שעות וימים בכל הפתיחות של המקומות בהם מנציחים אותו".

בבנימינה היו ניסיונות להנציח את מנור. ראש המועצה הקודם, אריה זיתוני, ניסה לקבל את הבעלות על בית ההסתדרות שנמכר, ולהקים בו את בית אהוד מנור. לדבריו, לתוכנית היתה תמיכה רחבה, כולל של עפרה, שעזרה רבות, אבל היוזמה נפלה בגלל בירוקרטיה. בבית הספר בו למד שמו החברים והמשפחה שלט לזכרו, אבל לא מעבר לכך.

במועצה בראשות אורי דיסטניק דיברו גם על הקמת היכל תרבות לזכרו, אך עד היום לא קרה משהו ממשי. "אנחנו רואים חשיבות רבה להנצחתו של אהוד מנור במושבה בנימינה", אומר השבוע דיסטניק, ראש מועצת בנימינה?גבעת עדה. "עם כניסתי לתפקיד שמנו את עניין הנצחתו במרכז הפעילות הקהילתית שלנו, עשינו כבר שני מופעים מוצלחים לזכרו וביום שישי הבא נערוך את צעדת בנימינה השנתית שתהיה השנה על שמו. מדובר בצעדה אליה מגיעים אלפי אנשים מכל רחבי הארץ. בנוסף אנחנו הולכים להקים את מרכז הזמר העברי על שמו של אהוד מנור ולזכרו בבנימינה. יש כבר שטח מיוחד שהקצנו לכך, ישבנו עם מתכננים ואדריכלים, נפגשתי עם המשפחה בעניין וגם עם יעקב פרי אותו גייסנו להוביל את הפרויקט. מדובר בהשקעה של 25-30 מיליון שקלים ואני אומר גם היום, יש מצב שבגלל הכסף לא נגיע לכך. אני לא חושב שהמשפחה צריכה לשים את הכסף אלא דווקא המדינה, אולי משרד החינוך, התרבות. עשינו צעדים בכיוון הזה ואני מקווה שדווקא בעזרת הכתבה מישהו יתעורר, יבין כמה העניין הזה חשוב ויעזור לנו כספית להרים את הפרויקט הגדול שאנחנו מתכננים להנצחתו של אהוד מנור בבנימינה".

השבוע התכנסה כיתת חסב"ב, שחבריה כבר בני 68, לפגישה מיוחדת. ביום שישי הבא הם יצעדו יחד בצעדת בנימינה השנתית, שתצא בשמונה בבוקר מגן יד לבנים במושבה, ותוקדש לזכרו של אהוד. אבל הם אומרים שזה ממש לא מספיק וכמעט מעליב. רבקהל'ה אורן אומרת בעיניים נוצצות שעד היום היא נזכרת איך אהוד היה יושב עם הבנות וסורג סוודרים, איך נחשב למוכשר שבחבורה ואי הנצחתו פשוט עושה אותה עצובה מאוד. הם נשבעים שהפעם הם יפעלו מול המשפחה, המועצה, המדינה עד שאהוד יונצח גם אצלם בבית. ליד הפסנתר שבסלון הם נעמדים, יש שם תמונה של מנור, הם מזמזמים את ימי בנימינה, ואורן הרגישה דומעת כמו גם החקלאי הוותיק, בני ארנס, שנראה כמי שנזכר בימים היפים של שנות החמישים והשישים. "מעולם לא היה לי כזה חבר", אומר חברו דור?און, עליו כתב מנור את המילים "חבר היה חבר". "הרכבתי אותו על האופניים, עצרנו רכבות, התגנבנו לבית הספר לאכול קולורבי ואפונה. הוא ידע להצחיק אותי", הוא משחזר. "ציפיתי ליותר מעפרה ומהמועצה. בנימינה קיבלה כבוד מלכים בשיריו של אהוד, הוא הרים אותה לשמיים והיא לא יודעת להחזיר לו על כך", הוא מסכם ונחנק מבכי.

המחצבה הישנה בכתף הכרמל כבר חוסלה. בית ילדותו של מנור נמכר בשנות השבעים, לאחר מות האב ונפילת האח. הוא עומד איתן ברחוב השניים 6 שבגבעת הפועל, נשמר באותנטיות מרשימה, החלונות הירוקים עדיין לא התפרקו, כך גם השער הקטן, אבל עכשיו איש לא גר בו. בבית העלמין הקטן של המושבה בולט קברו העמוס בחלוקי נחל, מכתבי אהבה וקינות פרידה של אזרחי ישראל - אתר ההנצחה היחיד של אהוד במושבת הולדתו.