ההודעה הרשמית המשותפת, שפורסמה בעקבות פגישתם של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו שלשום, הגדירה את האווירה ששררה במפגש הפסגה ביניהם כ"טובה". עם זאת, קשה להניח שהיא הצליחה להעלים, באבחה אחת, את כל מקורותיה וביטוייה של הגישה החשדנית והמסויגת המאפיינת את התנהלותו של הבית הלבן כלפי ישראל. זאת, במיוחד לנוכח הפרסומים האחרונים על אודות אישור הבנייה במלון שפרד שבשכונת שייח' ג'ראח, פרסומים שליוו כרעש רקע צורמני את ההתוועדות בין שני הקברניטים.
ואולם עוד לפני שנפתח פרק שייח' ג'ראח בסאגה שלפנינו, נכתב רבות על אודות חשיבותה של הכימיה הבין?אישית בין הקברניטים כגורם מפתח במארג היחסים. ואכן, לכאורה יש דברים בגו משום שנדבך מרכזי בתרבות הפוליטית האמריקנית טמון בנטייה להשקיף על הסביבה הבינלאומית מתוך פריזמה או זווית ראייה אישית מובהקת.
ההיסטוריה האמריקנית רוויה במקרים שבהם נעלבו מנהיגיה לנוכח מה שהגדירו כהתנהלות בלתי אמינה של בני שיח, ידידים ויריבים כאחד. גם נשיאים עתירי תחכום בזירה הפנימית, כמו פרנקלין דלנו רוזוולט, האמינו אמונה מיסטית ממש בחשיבותו של הקשר האישי הישיר, החם ובונה האמון בינם לבין שליטי הקרמלין. הם אף ראו בו מפתח לכינונו של סדר עולמי יציב.
לכן נזף הנשיא טרומן בחריפות בשר החוץ הסובייטי מולוטוב לאחר שגילה לתדהמתו שבריה"מ הפרה את הסכמי ילטה. טרומן התקשה להבין ש"הדוד ג'ו" (כך כינה את מעסיקו הרצחני של מולוטוב, יוסף סטלין) הפר הסכמים כתובים ומפורשים, שנחתמו זה לא מכבר. אכזבה אישית זו עמדה, לכאורה, בבסיס החלטתו להקשיח את המדיניות האמריקנית במרחב הבין?גושי. אותם דברים אמורים גם לגבי הנשיא ג'ון קנדי שנפגע מכך ששר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, שעימו נפגש חודש ימים בלבד לפני שנחשף בסיס הטילים הסובייטי בקובה, הכחיש באוזניו כוונה להציב נשק התקפי על אדמתה.
המדיניות מכרעת יותר מהטינה האישית
ואולם חרף חשיבותו של המימד האישי, וחרף הנטייה האמריקנית לראות במישור הבין?מדינתי השתקפות מזוקקת של המישור האישי, בסופו של יום מעוצבת מדיניות החוץ והביטחון - גם של מעצמת העל - על יסוד שיקולים קרים ומפוכחים של אינטרס לאומי, ולא על יסוד טינות ומשקעים; מוצדקים או מופרכים.
במרחב האמריקני?ישראלי ניתן לאתר קשת רחבה של מקרים שבהם התרחבה, הסתעפה ושודרגה השותפות האסטרטגית חרף מערכת יחסים מורכבת, ולעיתים גם עמוסה בטינה וחשדנות, בין שני הקודקודים. כך, למשל, העניק הנרי קיסינג'ר ביטוי בזיכרונותיו להתפרצויות הזעם התקופתיות של הנשיא ניקסון על ישראל, התפרצויות שבמהלכן הורה על השעייתה לאלתר של כל חבילת הסיוע הביטחוני והכלכלי. ואולם בסופו של יום וכעס, וחרף מסכת התבטאויותיו האנטישמיות של הנשיא, הכריע תמיד האינטרס הלאומי האמריקני וראייתה של ישראל כנכס אסטרטגי חשוב.
הנשיא רונלד רייגן פיתח, במהלך מלחמת לבנון, טינה כלפי ראש הממשלה מנחם בגין (על רקע ההסלמה בלוחמה ומשבר האמון שנוצר בעקבותיה), ובטווח הקצר אף יזם סנקציות צבאיות מוגבלות נגד ישראל. אבל הוא לא היסס להרחיב בצורה דרמטית את מרקם הקשרים האסטרטגיים עם ישראל לאחר שהמשבר הלבנוני שקע לשולי הזירה. במהלך תקופת כהונתו של רייגן עברה הברית בין ישראל לארה"ב תהליך של מיסוד, הרחבה והעמקה חסרי תקדים. זאת, על אף שגם בין הנשיא לבין יצחק שמיר (ולא רק בינו לבין קודמו, מנחם בגין) לא נרקמה חיבה אישית עמוקה במיוחד.
בחלוף יותר משנה מתחילת כהונתו מתקבל הרושם שגישתו של הנשיא ה?44 לישראל ולראש ממשלתה לא תהיה רוויה באהדה ובאמפתיה יתרה, גם לאחר הפגישה האחרונה שקיימו שלשום.
ואולם עובדה זו כשלעצמה איננה חייבת להיות מקור לדאגה יתרה. אחרי ככלות הכל, גם מנהיגה של המעצמה אינו חופשי לפעול על יסוד גחמות או סימפתיה אשית בעיצוב מדיניות חוץ והביטחון. כל עוד נשמרים כללי המשחק היסודיים, וכל עוד מתנהלת מערכת היחסים בתוך "מרחב מוגן" של הבנות ודפוסי התנהלות מקובלים ומושרשים היטב (הכוללים גם הסכמות לגבי אי הסכמות), היעדר חיבה אישית אינו אמור להפריע לשימור ואף לשדרוג היחסים. בסופו של דבר זו זוגיות מדינית, לא רומנטית.