לא יכולים להפסיק לנדוד

בעוד כשבוע נשב כולנו עם בני משפחתנו וחברים מסביב לשולחן הסדר. וגם השנה כנראה שלא נוותר על מנהג קריאת ההגדה, שעוסקת באירוע בעל חשיבות מכרעת בתולדות העם היהודי, הוא יציאת מצרים.

בהשראת החג המתקרב נזכרתי בזוג חברים שעשו את הדרך ההפוכה, מישראל לקנדה. מחשבה הובילה למחשבה, והתחלתי להריץ בראש את השמות של כל הישראלים שהכרתי מאז שעליתי לארץ לפני כ-18 שנה, ושעזבו את המדינה. מהר מאוד הגעתי למספר המבהיל של 28 מבוגרים, שלקחו איתם עוד עשרים ילדים.

מדובר בכחמישים אנשים, שחיו כאן תקופות ארוכות, רובם שירתו בצבא, למדו באוניברסיטאות השונות והחזיקו בתפקידים בכירים יותר ופחות במשק. זה מספר מפחיד. כשאני מנסה למצוא את הסיבה האחת, המשותפת לכולם שגרמה להם להגר מישראל אני חוזר במחשבותיי רחוק מאוד בזמן, לסיפור יציאת מצרים.

בפסח אנחנו צריכים לזכור, שלא בכדי אנו רואים את עצמנו כצאצאים של אותה קבוצה גאה, שקיבלה החלטות קשות לגבי גורלה בעודה מביטה באופטימיות לעבר העתיד. ואני מדבר על עם ישראל, שהיה נתון לשיעבוד בארץ מצרים.

נשאלת השאלה, האם סיפור המעבר מעבדות לחרות הוא סיפור אופטימי ושמח במהותו? הרי יש בו את ה"לפני" וה"אחרי". וה"אחרי" הוא חשוב יותר, משמעותי יותר, עמוק יותר. האם יוכל אדם, אפילו כזה שנישא על כנפי התלהבותו הלאומית, כזה שהתעוור ברוב אהבתו למולדת החדשה כבר בדרכו אליה, לשכוח את עברו, להשלים עם הפרידה מהקרובים ביותר, לשכוח ולא להתגעגע לריחות ונופי ילדותו? האם חסין אותו אדם מאכזבות?

התשובה לשאלה הזאת איננה חד משמעית, כל אחד יענה בדרכו, ומעטים יאמרו את האמת. עזיבה, הגירה, אפילו האידיאולוגית והציונית ביותר, היא אירוע טראומטי ומטלטל. יהיה חוסנו הנפשי של אדם חזק ככל שיהיה ועדיין לא ייתכן שיהיה מוכן לבדידות ולניכור שמתלווה לסיפור היציאה ממצרים. כשיורדים, אי אפשר לקחת הכל במזוודה, וחלופה לאלו שקרובים לנו לא באמת נמצא.
מיליוני יהודים חווים את הטרגדיה הזאת כדרך חיים כבר מאות שנים רבות. לכאורה ניתן לומר, שבעליית המיליון מברית המועצות בשנות התשעים נסגר מעגל היסטורי בן אלפי שנים ויהודים שוב חוזרים לארצם, למולדתם. אך לצערי לא כך הדבר.

משהו בנו, בעם הזה, לא מניח לנו לא נותן לעצור, להתביית, מוביל אותנו מארץ לארץ בדרכנו אל הלא נודע. לעתים אף נדמה שסיפור יציאת מצרים רודף את עם ישראל גם בארצו המתחדשת אלפי שנים אחרי התרחשותו.