אפשר בהחלט לראות בשני הנאומים שנשאו הילרי קלינטון ובנימין נתניהו בוועידת איפא"ק את עמדותיהן הייצוגיות של ישראל וארה"ב. שני הנאומים נישאו בצל המשבר שהוגדר "קשה" בין ישראל לארה"ב בעקבות ההחלטה לבנות בירושלים. משום כך מעבר לדברי הנימוסין והכיבושין בפני באי הוועידה, מדובר בתגובות פומביות ברורות לוויכוח בין וושינגטון לירושלים. ובכן, מה היה לנו?
ראשית, בניגוד לכמה פרשנים שקוראים בעיקר את עצמם, קשה להימנע מהרושם שקלינטון ניסתה באמצעות באי הוועידה לרצות את תומכיה של ישראל, שביקרו את הממשל על תגובתו חסרת המידה כלפי ישראל בתקרית האחרונה. לרגעים התקבל הרושם של חזרה למערכת הבחירות כשנה קודם לכן, שעה שקלינטון ניסתה לשכנע את תומכי ישראל בארה"ב שברק אובמה יהיה טוב לישראל, ומחויב לביטחונה.
אם קלינטון חוזרת על הדברים כיום, הדבר מלמד שגם בממשל ערים לביקורת החריפה כלפי אובמה. התובנה הזאת מסתייעת בחלק הגדול שקלינטון הקדישה בנאומה להסבר הגיוני וסבלני על עמדתה כלפי ישראל בתקרית האחרונה, שהרי זה לא עניין ל"עלבון" אלא ל"היגיון", ושום מילה על "שיחת הנזיפה". בקיצור, בניגוד לחגיגות כמה פרשנים, גם בממשל הבינו שהלכו צעד אחד רחוק מדי, וכעת מבקשים להתקרב. אז מי אמר שאין שיחות קירבה?
נאומה של קלינטון הציע ארומה של טיעונים ידועים בשיח השמאלי הישראלי, שאין ספק שנלחשו על אוזנו של כותב נאומיה על ידי נשמות ישראליות טובות.
חלק ניכר מנאומה הוקדש להוכחת מחויבותה של ארה"ב כלפי ישראל. קלינטון דיברה בתקיפות נגד אירן גרעינית, אולם מבחינתה הסכנה הישירה שבאירן כזאת היא לישראל ולמזרח התיכון בלבד.
קלינטון דיברה על השד הדמוגרפי
ביחס לתהליך השלום, קלינטון חזרה על הפנייה להיגיון של שני הצדדים, אבל בעיקר להיגיון הישראלי. היא דיברה על הסטטוס קוו שאינו בריא לאזור, על דעת הקהל העולמית, והכניסה שחקן שמאלי נוסף לטיעוניה: השד הדמוגרפי. לא כאן המקום להתמודד עם הטיעונים הללו, אבל יש משהו די מייאש בעובדה שגם לאחר כל הצעדים שממשלת ישראל עשתה - הצהרת בר?אילן וההכרזה על הקפאת הבנייה, הממשל האמריקני עדיין חושב שמדובר בסירוב הדדי להיכנס למו"מ.
קלינטון שילמה אמנם מס לשון בדברה על ההסתה הפלסטינית המתמשכת נגד ישראל, אבל דווקא אזכור העניין הזה העמיד באור מגוחך משהו את חוסר הפרופורציה בתגובת הממשל כלפי ישראל. ארה"ב אינה לוחצת על הפלסטינים לעבור שינוי תודעתי ביחס לקיומה של מדינת היהודים. היא חזרה פעמיים על הביטוי "מדינה יהודית" (ודמוקרטית) - האם ארה"ב עמדה על דרישה זו אצל הפלסטינים?
מבחינה זו, אפשר לראות בנאומו של נתניהו מעין תשובה לדברי קלינטון. מול נאומה המצטדק נשמע נאומו של נתניהו ברור ובוטח, ללא התנצלות על התקרית המבוימת מהשבוע שעבר. אפשר לומר שדבריו משקפים בהחלט את הקונצנזוס הישראלי הרחב.
ראשית, נתניהו דיבר היסטוריה. הקשר בין העם היהודי לארצו מגיע עד לזמן האבות וממלכת ישראל, ואינו מתחיל עם מוראות השואה, כנאום קהיר של אובמה. מהשואה למדנו לא לסמוך יותר על רצונם הטוב של אחרים. נתניהו דיבר על המהפכה שהתחוללה בגורל היהודי עם הקמתה של ישראל: האפשרות של היהודים להגן על עצמם בכוחות עצמם.
הסכנה לכל אורגניזם חי היא לא לזהות את הסכנה הנשקפת לו בזמן, אמר נתניהו, והוסיף שגירעונה של אירן מסכן את ישראל - אבל גם את העולם. ממש כמו אופנת המתאבדים שהחלה בישראל ו"שווקה" לעולם, כולל ארה"ב ואירופה. ביחס לדעת הקהל העוינת בעולם, דיבר נתניהו על האנטישמיות החדשה הבאה במסווה אנטי?ישראליות שאינה מתבססת על עובדות.
תשובה נוספת לקלינטון היתה בעניין ירושלים. המשפט המלא היה "ירושלים אינה התנחלות - היא בירתנו!", ועוד אמר שהבנייה במקומות הללו תימשך משום שכולם יודעים שהם יישארו תחת ריבונות ישראל בכל הסדר. היה בכך יותר משמץ של ביקורת על התייחסות הממשל לישראל בעניין ירושלים, ואולי אף מעבר לכך - על עצם אי ההכרה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, שעה שהעיר הזאת היתה בהיסטוריה בירתו של עם אחד בלבד: העם היהודי.