ידידים קשוחים

בקטע המעשי של נאומה בפני ועידת השדולה הפרו?ישראלית בוושינגטון השמיעה הילרי קלינטון דברים ראויים. היא ציינה כי ארה"ב לא תשלים עם גירעונה של אירן. לכן היא עולה על דרך הסנקציות. לא סתם אלא סנקציות נושכות. דברי אלוהים חיים.

רק שהם נשמעו בשנים האחרונות יותר מדי פעמים, ורוככו אל נוכח כל הסתייגות שבקעה מאירופה. ואף שדבריה נפלו על אוזניים קשובות, גואה הרצון להשיב במשפט קולנועי שהפך כבר לקלאסיקה: "כשעליך לירות - ירה, אל תדבר". אך עדיין נוח לשמוע את דברי קלינטון מאשר שישתרר אלם בסוגיה זו.

בחלקים אחרים בנאומה יצאה קלינטון ידי חובתה כלפי ישראל. במפגן רטורי מוצלח הביעה ידידות רבה כלפיה והבטיחה לה את ידידותה הנצחית של ארה"ב. ליתר ביטחון - על סף פגישותיו של בנימין נתניהו בוושינגטון - הדגישה כי המחויבות היא של כל הגורמים המרכיבים את ממשלו של ברק אובאמה.

אך לידידות התלוותה גם קשיחות, שמבשרת כנראה כיצד יתנהלו כל שיחותיו של בנימין נתניהו עם אובאמה, קלינטון וג'ו ביידן. זו הקשיחות הלוחצת על ישראל לקבל הכרעות קשות; וזו הקשיחות המעמידה את הממשל האמריקני בעימות ישיר עימה בסוגיית הבנייה בירושלים; וזו גם הקשיחות בבחירת מסלול ההידברות לא רק בשיחות הקירבה אלא מעבר להן.

העובדה שארה"ב של קלינטון קרובה לגבולות המשורטטים על ידי הפלסטינים היא בעיה בפני עצמה. העובדה שהאמריקנים עלולים להסכים עם אבו מאזן כי הדיון על הגבולות יקדים בירורים אחרים מדאיגה במיוחד. נחוץ איזון, שהגבולות לא יקדימו את סוגיית "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים ועניינים אחרים. כדי ששליחי אובמה לא יימצאו בעימות מתמיד ובלעדי עם הצד הישראלי בלבד.

לאן צועדת אמריקה? האם מיד לפתרון כולל, שאבו מאזן אינו יכול לנפק ומסרב? ואולי גם נתניהו? ומדוע לא לבנות את השלום "מלמטה למעלה" - תפיסה שמבחינה עקרונית מקרבת את משה (בוגי) יעלון לסאלם פיאד?

נתניהו ואהוד ברק שטס עימו לארה"ב ייטיבו לעשות אם ישובו לארץ לא רק עם הפרוטוקולים מן השיחות אלא גם עם חיישניהם, שתפקידם להבין מארה"ב "למה היא מתכוונת".