בשבוע שעבר אמר חגי בן ארצי, גיסו של ראש הממשלה, כי נשיא ארה"ב הוא אנטישמי. בן ארצי אינו מייצג את עמדת ישראל, כמובן, אבל דבריו שיקפו לא מעט תגובות דומות שנשמעו כלפי ברק אובאמה לאחרונה. תגובתי המעט לא מנומסת לדבריו ברורה: אלה שטויות.
דברי השטות הובלטו למשך כמה שעות רק כי הוא נושא בתואר "גיסו של ראש הממשלה", תואר משפחתי שאין בינו לבין הבנה טובה יותר של נשיא ארה"ב וכוונותיו דבר. הבלטת הדברים מצביעה, קודם כל, על רמתה של העיתונות בישראל, המעדיפה את הסנסציוני על פני הרצינות הנדרשת בנושאים מעין אלה. האם סביר כי בגרמניה יראיינו עיתונאים את גיסו של מנהל בית החולים שבו נותח הנשיא מובארק (שאלוקים יברך אותו בבריאות) באשר לדעתו על מצבו של הנשיא לאחר הניתוח?
לעצם העניין, בשעה שנתניהו מבקר בארה"ב מתקיים ויכוח אמיתי בין ישראל לארה"ב, ויכוח המטיל צל על מערכת יחסים חיונית למדינת ישראל, מערכת יחסים החשובה גם לארה"ב.
זהו ויכוח שבו מנצל הממשל האמריקני, בצורה מעט צינית, את טעויותינו, ושבו נשמעות אמירות כאילו מקצועיות של קצינים בכירים בצבא ארה"ב (אמירות הראויות לניתוח נפרד) באשר ליחס בין הסכסוך הישראלי?פלשתיני לביטחונם של חיילי ארה"ב.
זהו ויכוח שבו מצליח הממשל לארגן חזית רחבה נגד ישראל בעיתונות האמריקנית (אם כי לא בכולה, יש להדגיש) ואפילו מצליח לצרף אליו עיתונאים בכירים בישראל שאינם מאוהבי ראש הממשלה עוד מתמול שלשום. לכן את הוויכוח הקשה עם ארה"ב יש לנהל תוך התייחסות לכל היבטיו, אך בלי להטיל דופי באלה שעומדים מול ישראל בוושינגטון, גם אם לדעת רבים בישראל הם טועים טעות מרה, והם אכן טועים.
נקודות מבט שונות
מדובר בראייה שונה של המצב ושל דרכי הפתרון שלו. הוויכוח נובע מנקודות מבט שונות, ולא מרצון לפגוע בישראל לנוכח תפיסת עולם אנטישמית או אנטי?ישראלית. על ישראל להבהיר את עמדותיה, ובמקרה הצורך אף לסרב לדרישות ארה"ב, אם היא חושבת שדרישות אלה יפגעו בה או אם הדרישות אינן צודקות לדעתה. על ישראל להיות נכונה לשלם מחירים מדיניים עקב אי הסכמה עם הממשל בוושינגטון, אם הנושא שבמחלוקת חשוב לה. בה בעת עליה להבין כי גם לארה"ב יש אינטרסים וכי לעיתים אין הם עולים בקנה אחד עם אלה של ישראל - אבל לא מדובר באנטישמיות אלא בהבדלים של תפיסות עולם.
מה שנכון הוא שהנשיא מוקף ביועצים שבישראל היינו מכנים אותם כבעלי דעות קרובות לשלום עכשיו, ואף שמאלה משם. יועצים אלה נאיבים בעיניי. הם מתעלמים מהמציאות המרה של המזרח התיכון. הם מתעלמים ממעשי העוול הנעשים על ידי הפלשתינים, ולפיכך הם מוכנים להטיל על ישראל סיכונים לא סבירים בתחום הביטחוני. יועצי אובאמה לא נותנים מספיק משקל ליחס הדתי וההיסטורי העמוק שבין עם ישראל לארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט. הם טועים טעות מרה, גדולה ומסוכנת, אבל הם לא אנטישמים, כי כוונותיהם של רובם טובות.
חשוב להדגיש כי להבדיל מהבית הלבן, ברחבי העולם נושבות גם רוחות רעות, אנטישמיות במוצהר או בהסתר. אנחנו צריכים להתמודד עם אותם ארגונים המפריעים למדינת ישראל להגן על עצמה, חלקם ממומנים על ידי כספי מדינות אירופה וחלקם על ידי קרנות אמריקניות, ארגונים שמאחוריהם גישות אנטישמיות. הם זוכים לתווית "אנטישמיים" במובן זה שאין הם מקבלים את זכותם של היהודים למדינה ריבונית, ולא את זכותה של ישראל להגן על עצמה בכוח. לכן הם מציירים את ישראל כמפלצת צמאת דם וחותרים תחת הלגיטימיות שלה. בארגונים אלה, שחלקם אכן ממומנים על ידי "הקרן החדשה", למשל, יש להילחם עד חורמה. שם אין שום כוונות טובות אלא רצון לראות את מדינת היהודים חדלה מלהתקיים - וזאת ודאי אינה תפיסתם של הנשיא אובאמה ושל רוב היועצים הבכירים סביבו.