וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שני חברים יצאו לדרך

בן ברש

21.3.2010 / 9:55

מה עושים עם כלב בגודל של ספינת אוויר כשנוסעים לחו"ל, ועל מי אפשר להפיל אותו? בן ברש כובש את העולם. הוא והזנב שלו

תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. כמו כל אדם בעל כלב, גם אני העדפתי להדחיק את זה בפינות אפלות של המוח לצד דברים כמו תשלום חשבונות, שטיפת כלים וחיפוש עבודה. הפעם, לא נותרה לי ברירה אלא לחפור בין קפלי פניו של כלבי, לאתר את עיניו ולהביט בהן עמוקות תוך התוודות על האמת. "אני טס לחו"ל", אמרתי לו בעודי מלטף ברוך את פרוותו. בניגוד לפעמים קודמות בהן שיתפתי אותו בדאגותיי והוא רק הפליץ באדישות, הפעם כלבי נצמד אליי בבהלה והחל להפיק צלילי יבבה שנשמעו כמו קוורטט כינורות לא מכוונים. "זה רק לכמה שבועות", ניסיתי להרגיע את דאגתו, מתקשה להסתיר את העובדה המצערת שאין לי מושג מה בכוונתי לעשות איתו.

כמה טוב שבאת הביתה

"מספיק לי אבא שלך", השיבה אמי למשמע בקשתי להשאיר את כלבי השעיר והמגודל תחת טיפולה המסור. לימודים, עבודה, אלרגיה, חתולים פסיכופטים וכו, הם רק חלק מהתירוצים להם זכיתי להיחשף לאורך מסע חיפושיי אחר בית זמני עבור כלבי האהוב. זכרונות מהיום בו אימצתי אותו, במהלכו הפצירו בי מכריי לא לאמץ כלב בדיוק בגלל דילמת חו"ל המדוברת, החלו לבעבע במוחי. אולי הם צדקו? כל תקופת החיפושים דאג כלבי, שהבין שמשהו לא כשורה, להיצמד אליי ולהטיח בי עיניי במבי מיוסרות ומאשימות שריסקו את מצפוני לרסיסים. האם אני כמו כולם? מאמץ כלב רק כדי להשאיר אותו אצל אחרים ברגע שהוא מרגיש כמו נטל?

זה מטוס? זה כלב?

חשבתי על כל אותן פעמים בעבר, בהן חזרתי הביתה מרוסק מסיבות שונות ומשונות, ורק כלבי היה שם לנחם אותי בלי לשאול שאלות או לדרוש דבר, מלבד תשומת לב ואהבה. והנה אני משליך אותו הצידה כמו נעל בית מרופטת וטס לחופשה ארוכה בלי להתחשב ברגשותיו. זה לא הוגן, חשבתי לעצמי, והחלטתי. "כלב!", קראתי לו והוא דילג בבהלה מעברו השני של חדר, התרסק בחוסר חינניות בקיר והחל לטרפד זנבו כמו דבר לא קרה. "אנחנו יוצאים לחופשה!", הצהרתי בהתרגשות, והוא השיב ביללות ונפיחות סדרתית כמו בכל פעם בה הוא מתרגש. שמחה וצהלה ריקדה בחלל ביתנו, וכבר יכולתי לדמיין את שנינו כובשים פסגות הרים מושלגים וחוצים אגמי קריסטל ביחד.

שמחתי נסוגה ברגע ששמעתי כמה יעלה לי להטיס את כלבי. התחוור לי כי הטסת בעל חיים הינה פרוצדורה כלל לא פשוטה שדורשת ריצות בין ווטרינרים, חיסונים, אישורים, כלובים ושאר מושגים לא נעימים. אם זה לא מספיק, נאלצתי לשנות את יעד הטיסה, שכן מדינות מסוימות דורשות הסגר ממושך (עד כחצי שנה) של הכלב. הליך צירוף כלבי לחופשה היה מתיש לא פחות ואולי אף יותר מהתהליך שעברתי בלעדיו. והדובדבן שבקצפת, היו דאגותיי המרובות לכלבי הקלסטרופוב אשר נאלץ לשהות לאורך כל הטיסה לבדו בתא מטען. כל העת דמיינתי כיצד מודיעים לי שכלבי זינק אל לב האוקיינוס בעקבות איזו ציפור אקזוטית. למזלי, זה לא קרה, ולבסוף נחתנו בשלום.

חברים טובים נהיה

אני זוכר זאת היטב. כמו בסרט בעל ניחוח אירופאי מיושן, עמדתי בשדה התעופה הזר, נרגש ומלא ציפיות. סורגי הכלוב נפתחו באיטיות צורבת, וגישרו מחדש בין עולמם של שני אוהבים. מתוך קופסה לבנה וגדולה, יצא כלבי בבלבול, הבחין בי ופרץ בריצה נרגשת אל בין זרועותיי. "הוא ישן כל הטיסה", אמר לי איש צוות והוריד אבן גדולה מליבי. צעדנו אל היציאה משדה התעופה, וחיוך גדול כיסה את פניי עת נוף אירופאי קסום נגלה בפני שנינו. הבטתי על כלבי הנרגש שנצמד לרגליי כמו תינוק מבויש, ולפתע לא הבנתי איך בכלל חשבתי להשאיר את חברי היקר מאחור.

  • עוד באותו נושא:
  • כלבים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully