הדבר האמיתי: חשיבותה של ירושלים

75 אחוזים מהתושבים היהודים שחיים כיום בירושלים נולדו אל תוך מציאות של עיר מאוחדת. אצל הערבים השיעור גבוה אף יותר: 83 אחוזים נולדו אחרי 1967. יהודי העיר אינם זוכרים עיר אחרת. 45 אחוזים מהם חיים באזורים שנוספו לעיר אחרי מלחמת ששת הימים, מצפון, מדרום וממזרח לגבולות השיפוט הישנים (הקו הירוק). מנקודת מבטם, רחביה וגילה, קטמון ורמות, גאולה ורמת שלמה הן היינו הך.

במשך שלושה עשורים וחצי ירושלים היתה פרה קדושה. אפילו מרצ התנגדה לחלוקתה. עד שבא אהוד ברק בקמפ דיוויד 2000 ובמחי יד טחן עד דק את הקונצנזוס הישראלי בעניין ירושלים. אולמרט, בהצעותיו, הוסיף נדבכים משלו, ועכשיו, כאשר הכבשה - ירושלים - כבר בלועו של הזאב, קשה מאוד לחלץ אותה משם.

אלא שבדיוק מסיבה זו נבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה. הרוב היהודי, שמנהיגים כמו ברק ואולמרט התעלמו מדעתו, בחר בנתניהו כדי שירים מחדש את דגל ירושלים, וכדי שיבהיר שהקו הירוק שחצה אותה - מת. לפני יותר מחצי יובל שנים הטיח ראש ממשלה אחר, מנחם בגין, בשגריר ארה"ב בישראל סם לואיס, שישראל אינה רפובליקת בננות וש"אם יהיה צורך העם בישראל יסתפק בלחם ובמרגרינה, אך לא יקבל תכתיבים".

הזמנים אמנם השתנו, וגם בעמוד השדרה של הנהגת המדינה חלו אי אילו שינויים, אבל מה שלא השתנה - והציבור בחושיו הבריאים מבין זאת - הוא שתיאום עם ארה"ב, למרות חשיבותו העצומה, אינו חזות הכל. מדובר באמצעי, ולא במטרה שצריך לקדש אותה.

לא על כל דבר צריך להתעמת עם ארה"ב, אבל ירושלים אינה "כל דבר". היא הדבר עצמו, הדבר האמיתי, התגלמות הזיכרון היהודי והצדק בזכותנו על הארץ. נתניהו מבין היטב שאסור להפסיק לבנות אותה. כבר לפני שש שנים ציין ד"ר יצחק רייטר בספרו "מירושלים למכה ובחזרה" כי "בדור האחרון הולכת ונכתבת מחדש היסטוריה איסלאמית ערבית של ירושלים". ואכן, בשנים האחרונות התעצם התהליך. בניגוד להיסטוריה המוכרת, על בסיס המחקר המודרני, משנים רבים מהמוסלמים את לוח הזמנים, שהיה מקובל גם עליהם, וטוענים כי הם שלטו בירושלים אלפי שנים לפני היהודים. אנשי דת ואקדמיה מוסלמים מעצימים את שלילת הנרטיב היהודי?ציוני, ובכך הם מבצעים דה?יהודיזציה של הר הבית, הכותל המערבי וירושלים בכלל. רק כך אפשר להבין את "יום הזעם" בשבוע שעבר ואת האיומים באינתיפאדה בעקבות שיקום בית הכנסת "החורבה" מהריסותיו ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים או הפיתוח של שכונה כרמת שלמה.

לא ניתן לבסס מסכת טיעונים בעניין ירושלים על צרכים קיומיים?ביטחוניים בלבד. צריך לדבר עתה על הזכות, על הזיקה הרציפה ועל המחויבות של העם היהודי לעיר הזאת. מחויבות שחורגת בהכרח מן הדאגה, החשובה כשלעצמה, לקיום הפיזי, ונשענת בעיקר על הדת, על המסורת, על התרבות וההיסטוריה - דברים שהזינו את התודעה היהודית במשך דורות.

וושינגטון חייבת לשמוע מאיתנו בימים אלה כי ירושלים היא לא רק זכות ומחויבות בעבורנו, אלא גם עניין של כבוד. הכבוד היהודי.

גם אם מדובר בידידינו הטובים ביותר, בכל הנוגע לירושלים צריך לעמוד ולומר: עד כאן.