תקשורת, את משעממת אותי

מישהו היה צריך להושיב את הגברת קלינטון על כיסא נמוך יותר משל שגריר טורקיה על מנת להחזיר אותה לגודלה הטבעי ולשים אותה במקומה. אבל במקום זה נרתם אספסוף עיתונאי להצדיק אותה, לגמד את נתניהו ולהציג את הבניה בירושלים כטריגר ל"משבר ביחסי ישראל-ארה"ב שלא היה כדוגמתו מאז שלטון קנדי".

הפיכת נתניהו לשק חבטות תקשורתי היא אקט כל כך טריוויאלי ומובן מאליו במחוזותינו – שכל הסקסאפיל ניטל ממנו כבר מזמן, אבל זה לא מונע מאמצעי התקשורת לחזור על עצמם לעייפה. כל חיצי הביקורת הופנו אל נתניהו בשעה שעל גברת קלינטון הורעפו חיזוקים מכל עבר. מנכ"ל מועצת יש"ע שכתב לגברת קלינטון מכתב ובו עובדות היסטוריות על הקשר הבל יינתק של עם ישראל לירושלים, זכה אף הוא לסוג של נזיפה תקשורתית.

תקשורת הוגנת, או אפילו עיתונות מסחרית שמטרתה למכור עיתונים, היתה צריכה הפעם לחרוג ממנהגה, ולהמנע מהקפיצה לזירה בקריאות עידוד לקלינטון נוסח: "תני לו בשיניים". היה הרבה יותר מעניין לראות את התקשורת מתייצבת פעם אחת בחייה מאחורי ראש הממשלה ומפנה את חיצי הביקורת אל החזק בסיפור: הילרי קלינטון. גם אם אין לנו שום ציפיה שהתקשורת הצינית שלנו תגלה מעט אחריות לאומית, אפשר היה לצפות שלפחות תתמוך באנדרדוג, תזנח את העליהום הקבוע על נתניהו ותסתער על החזק. פשוט כי מגיע לו. אז למה היא לא מסוגלת?

לתקשורת שלנו, לפחות למרביתה, יש תפיסה יהודית גלותית מסורתית, שעיקרה קיפאון, איבוד עשתונות, האשמה עצמית והלקאה עצמית, בכל פעם שעלילת דם כלשהי מופנית כלפינו. היא כל כך נוטה להעדיף עמדות זרות על פני העמדה שלנו, שהיא פשוט מאבדת את היכולת לתפקד באובייקטיביות: כך קרה בסברה ושתילה כשנוצרים טבחו במוסלמים ובעידודה הנמרץ של התקשורת, קיבלנו על עצמנו את האשמה. כך קרה כאשר הפלסטינים ביימו לכאורה ירי על הילד מוחמד אה- דורה בעזה, ותחת מסע צלב תיקשורתי כבד ללא בחינה שקולת דעת של העובדות – אצה ישראל להודות וקיבעה את תדמית חיילי צה"ל בעולם כרוצחי ילדים חסרי לב.

הקול השפוי שטען כל העת כי מדובר בפברוק פלסטיני – הוצג בתקשורת כהזוי, סהרורי, כמי שמנפק הגנה אוטומטית למעשי נבלה ישראלים. אלמלא נאותה הטלוויזיה הגרמנית לבחון לעומק את העובדות שהציגו אותם שוליים סהרוריים, הרי שלעולם לא היתה האמת יוצאת לאור. כלי התקשורת הישראלים היו עיוורים לאמת, ונגררו אחר התקשורת הזרה שפתחה מחדש את הסיפור וניפצה את השקר לרסיסים.

המשבר האחרון עם ארצות הברית הוא לא עלילת דם, אבל ברמה התקשורתית יש בו מאפיינים דומים כמו ניפוח המשבר לממדים מפלצתיים ללא כל קשר למציאות והצגה מסולפת של העובדות על פי הנארטיב של הצד השני. במישור העובדתי המהומה שפרצה בקשר לקידומה של תכנית לבניית 1600 יחידות דיור בשכונת רמות שלמה בירושלים, היא סוג של משבר שהיה נכון לפתור אותו בעמידה ישראלית גאה, ובהתעניינות מנומסת מצד התקשורת הישראלית על מידת המעורבות של קלינטון בתכניות בניין עיר בוושינגטון הבירה. אלמלא תגובתו המבולבלת, הממצמצת והחלושה של נתניהו, אולי לא היה מתעורר בתקשורת הישראלית ריח הטרף הקל. אבל מרגע שריח זיעתו של נתניהו פשה באוויר, היא פשוט לא מסוגלת לעמוד בפיתוי ובחסדיה הרבים אנו נשאבים למשבר שהיא מביימת מאל"ף ועד ת"ו.

איפה הביקורת על התנהלותה הבוטה, הקיצונית והמוגזמת של הקלינטונית שלראשונה בחיי מצליחה לגרום לי געגועים למדליין אולברייט? איפה הכתבות המזכירות את ההיסטוריה של הילרי קלינטון מזווית ישראלית: האין צדיק אחד בסדום שיבוא עימה חשבון ויזכיר כיצד עמדה ליד סוהה ערפאת בשתיקה רועמת כשזו הפיצה את עלילת הדם על הסוכריות המורעלות שחיל האוויר הטיל, כביכול, ליד בתי ספר ברצועת עזה? האין אחד בסדום שיזכיר שרק בלחצו של בעלה נאלצה להביע התנצלות
פומבית על שתיקתה הרועמת? האין עיתונאי אחד לרפואה שיגיד לגברת – כאן זה לא קרואטיה, גברתי – כולנו יודעים שישראל לא הסכימה על הקפאת בנייה בירושלים?

אין עיתונאי אחד שיציג לעם ישראל עובדות כהווייתן: שאפילו לשיטתם של אוייבינו שכונת רמת שלמה בירושלים ממוקמת על שטח שהיה "שטח הפקר" שכלל אינו חלק ממה שקרוי "כיבוש"? האין פרשן אחד שיעשה קצת עבודה עיתונאית וינסה להעריך את מה משרתת התגובה האמריקאית על הבנייה בירושלים? האין עיתונאי אחד מאלה השוהים בארה"ב שיספק לנו דיווח ישיר ותמונה מלאה על הביקורת האמריקאית המוטחת בקלינטון בארה"ב על רקע "המשבר" שנוצר עם ישראל? מדוע בהקשר זה התקשורת מסתתרת מאחורי דיווחים של "מקורות זרים"? האם לא ניתן להגיע לעשרות סנטורים רפובליקנים שמציגים לגברת קלינטון שאלות קשות ודוחים את התנהלותה? מדוע אי אפשר למצוא בעיתון כתבה אחת על ה"ספין" הקלינטוני שמנסה להסיח את דעת הקהל העולמית מהכשלונות בבית, מרפורמת הבריאות שנתקעה, מהסקרים המעליבים, מהכישלונות בבחירות הביניים בארה"ב, על ידי שימוש בשיטות האנטישמיות שתמיד עובדות? יצירת והפניית זעם כלפי היהודים והפיכתם לשורש הרע בעולם.

מדוע אף אחד לא יורד לרמה האישית, כמו שאוהבים לעשות לנתניהו כששרה מפטרת את עוזרת הבית שלה, ובנועזות חצופה שואל את עצמו אם התנהגותה הבוטה והקשה של גברת קלינטון אינה מושפעת מהיחסים הקרים עם בעלה, מתסכולה על שהיא תמיד נשארת מספר שתיים או מתוך יצר נקמנות בעמה של מוניקה לוינסקי.