באחד הבקרים הבלתי נשכחים של שנת 2000 הופיעה בעמוד הראשון של העיתונים הגדולים כותרת ענק: "שר בכיר בממשלה חשוד בעבירות מין חמורות". בתוך שניות הפכו כל שרי הממשלה (וכי מי מהם אינו חושב את עצמו לשר בכיר שבבכירים?) לחשודים פוטנציאליים.
חרושת השמועות התפתחה עד מהרה לגלי צונאמי תקשורתיים, ורב סרן שמועתי החל לעבוד שעות נוספות, בשתי משרות מלאות. בחלוף מחצית השעה מעת הפרסום, כבר היו אתרי האינטרנט מלאים בפרטים, חלקם הזויים ודמיוניים, על מעלליו של השר הבכיר. מסך האיפול הכבד התפוגג רק כעבור כמה שעות, כשנודע לציבור שמדובר בשר הביטחון.
דוגמה זו ממחישה היטב את חוסר התכלית שבהצעה החדשה לאסור פרסום שמות חשודים בעבירה בטרם הוגש נגדם כתב אישום במשך 48 שעות.
כוונת מציעי החוק רצויה ביותר, אך התוצאה עלולה להתברר עד מהרה כמקסם שווא וכמהלך שנזקו רב מתועלתו.
הרצון להגן על שמו הטוב של חשוד הוא ראוי ומבורך, ומעוגן היטב גם בעולמה של מורשת ישראל. אך במציאות שבה הטוקבקים מקדימים את המציאות, ולעיתים אף יוצרים אותה, שכר איסור הפרסום יצא בהפסדו. הטובים שבעיתונאים עדיין עוצרים בצהוב, מגלים אחריות וזהירות בדברים היוצאים מתחת ידיהם. הטובים שבעיתונאים עדיין שומרים בקפדנות על כללי האתיקה, שאחד החשובים שבהם הוא מתן זכות תגובה ראויה לנפגע הפוטנציאלי בטרם פרסום - וכדי לתקן את דפוס הפעולה של הרעים שבעיתונאים, אין צורך בחוק הזה.
להגביר את השמירה על כללי האתיקה
ובכל מקרה, אתרי האינטרנט פרוצים כמעט לכל ומהווים כר נוח להפרחת השמצות ודברי בלע. הלכה למעשה, היכולת לפקח על תוכנם מועטה ביותר ומסך האנונימיות שמאחוריו מסתתרים הגולשים - בשונה מעמיתיהם העיתונאים - מאפשר להם לפרסם כמעט הכל על הכל.
איסור הפרסום על שמו של חשוד רק יגביר את תאבונם. הוא עשוי להביא עימו גל של פרסומים בלתי אחראיים שבעקבותיו ייפגעו אנשים שאין להם כל קשר למעשים המיוחסים, אך בהיעדר זיהוי החשוד - ידבקו בהם.
גם החשוד לא יצא נשכר מההצעה החדשה. האפלולית שבצילה הוא יתפוס מחסה, ולו לשעה קלה, עלולה להביא להגברת עוצמת החשדות נגדו, חשדות שיופצו בערוצי התקשורת החלופיים, מבלי שתהיה לו יכולת אמיתית להציג את עמדתו כראוי או להתגונן מפני אמירות משמיצות, מעליבות ופוגעניות.
פתרון ראוי יותר הוא המצב הנוכחי. במצב הנוכחי משתדלים העיתונאים לשמור - במידת האפשר במציאות התקשורתית שבה אנו חיים על האיזון בין הרצון להגן על שמו הטוב של אדם וההימנעות מהכתמתו שלא לצורך לבין הרצון להבטיח את זכות הציבור לדעת ואת השמירה על חופש הביטוי וההגנה על שלום הציבור.
גם כיום רשאי בית המשפט למנוע את פרסום שמו של חשוד, אך הנטל להצדקת צו איסור פרסום שכזה מוטל על כתפי החשוד. העברת הנטל למבקשי הפרסום תביא לגל פניות ובקשות מצד עיתונאים לבית המשפט להסרת צו הפרסום, מה שרק יעצים את ממדי החשד. במצב הזה, בסופו של דבר, החשדות רק יתעצמו וסיפורו של החשוד יפנה לקדמת הבמה, בניגוד לאינטרסים שלו עצמו.
אי פרסום שם חשוד במשך 48 שעות עלול להביא גם לכך שבפרק זמן ארוך זה יקל עליו לטשטש ראיות ולשבש את הליכי החקירה. בראייה רחבה יותר, הגבלת הפרסום עשויה גם להאיץ את תהליך הכרסום בחופש העיתונות, שאינו רצוי וראוי במשטר דמוקרטי.
במקום להשקיע מאמצים בחקיקת חוק שתועלתו המעשית, בשונה מתועלתו התיאורטית, מוטלת בספק רב, ראוי להשקיע מאמצים רבים יותר בחינוך לעיתונאות אחראית והוגנת. עלינו להגביר את השמירה על כללי האתיקה תוך מתן כוח גדול הרבה יותר לוועדות האתיקה השונות, לרבות מתן האפשרות להטלת סנקציות בידי ועדות שבמידה רבה נתפסות כיום כנמר נטול שיניים.