אין לכם סיכוי מול ארה"ב

הימין הציוני לוחם במלחמת התשה נגד ארה"ב. כל דור הוא קם לתחייה בירושלים כדי להצית עוד אינתיפאדה פלסטינית, וגם לדרדר את הקשר המיוחד בין ירושלים וושינגטון לנקודת האל-חוזר שאחריו מסה קריטית בציבור האמריקאי יחדל להבין מה "מיוחד" כל כך בהעברת סכום בלתי פרופורציונלי בכספי משלמי מסים אל יישות מזרח תיכונית גסה וכפויה טובה כמדינת ישראל.

עוד בימי המנדט הבריטי, הימין הציוני היה אחראי על פרובוקציות מיותרות באזור הר הבית שהיוו אחת העילות בפרוץ המאורעות בסוף שנות ה- 20. דפוס דומה בא לידי ביטוי גם בפרשת מנהרת הכותל בימי הקדנציה הראשונה של נתניהו, גם בעלייתו של שרון להר הבית בתחילת המילניום, וגם בהתנהלות הלוקה בחסר של ממשלת נתניהו בפרשת רמת שלמו.

באף מקרה היסטוריון הוגן לא יכול להסיק כי הציונים-הישראלים "אשמים" בפרוץ האינתיפאדות או ההתקוממויות הקטנות יותר. בכל מקרה, ראשית השרשרת הסיבתית היא הסירוב הערבי להתפייס עם החזון או עם המציאות של המדינה היהודית -- אבל עובדה זו כבר מפסיקה לשמש כתב הגנה ראוי לימין הציוני.

אם יבחרו בדרך האלימות באינתיפאדה השלישית, החמאס והפלסטיניים יהיו אשמים עבור העליות העקובות מדם שיהיו, ואילו ממשלת נתניהו כבר אשמה בדבר חמור גם-כן, והוא הפיכת הקשר המיוחד עם ארה"ב מהנכס האסטרטגי היקר ביותר לציונות לקרקס.

זכותו של נתניהו לשאוף לעמידה בירושלים כאייטם מקובל בקונצנזוס ישראלי. סביר שאני או את/ה היו רוצים להיחשב כחלק של קונצנזוס זה שמבחין בין עשייתנו בירושלים רבתי ולבין פעילויות בהתנחלות. אבל בתור איש ששוהה כאן בארה"ב בשנת שבתון, מותר לי אולי להעיר כי מי שחי כעת בארה"ב, ששומע את הזעם של ממשלת אובמה בתגובה לגסות שהוקרנה מטעמנו בעת ביקור סגן הנשיא, יודע שאין לממשלת נתניהו שום סיכוי ללמד את אף אחד בארה"ב על הקונצנזוס הישראלי הזה. הסיכוי לשינוי בסטטוס-קוו – סיכוי קלוש אך בכל זאת סיכוי – הוא בכיוון לגמרי שלילי. יתכן כי ממשלה מתוסכלת כזאת של אובמה, ממשלה תקועה במאמצים עקרים לקידום יזמות פנימיות בתחומי בריאות ורווחה, תשיב להתחצפות הישראלית בפרשת רמת שלמו בשבירת הכלים.

אף השגריר שלנו בוושינגטון, איש מלומד שיודע דבר מה על תהליכי כוח באמריקה, כבר הצהיר בפני אנשי מקצוע במשרד החוץ על הגעתנו לשפל ביחסים עם האמריקנים שלא היה כמותו ב- 35 השנים האחרונות. משפט זה אומר אולי דבר-מה על הבוסריות של שגריר חדש, אך הוא גם מעיד על העובדה כי ממשלת נתניהו משחקת באש, לא רק עם תנועת החמאס המעוניינת מן הסתם בפרוץ אינתיפאדה חדשה.

כבר שבוע, מתרחב ומתבקע הפער בסגנון ובהשקפה בין ממשלה אמריקנית ליברלית שדוגלת בהידברויות ולבין ממשלת ישראל שמשחזרת אותן הטקטיקות הפרובוקטיביות של הימין, תכסיסים זכורים מימי ביקורי מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בהם מדינת ישראל גם אז הייתה יורקת בפרצוף האמריקני בהוצאת הודעות על בניית התנחלויות חדשות בתזמון המעליב ביותר. אז הממשל האמריקאי היה עייף מדי, בעקבות מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, להשיב אש. הפעם, יש לממשלתנו עסק בוושינגטון עם אדמיניסטרציה כועסת ואנרגטית, ובעיקר צעירה, שעשויה להחליט כי ההתלקקויות בעלבונה יניבו רווחים כאלה או אחרים. שבוע כבר חלף והממשל בוושינגטון טרם צעד מילימטר כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה האובייקטיבית, כתקרית פוליטית טיפשית חסרת משמעות. עובדה זו אינה מבשרת טובות.

בו בזמן שהוא בונה בירושלים, ראש ממשלה נתניהו בונה המערך הדיפלומטי שלו על הנחות שגויות לגבי רף הסבלנות בוושינגטון. ראוי שנתניהו ישמע לא רק דברי חנפנות שבעוד כמה ימים יישמעו, מן הסתם, בוועידת איפא"ק, אלא גם הזהרתם המבוהלת של אנשים כמו שגרירו המוכשר בוושינגטון.

היינו בסרט הזה כבר לפני 15 שנה. כאשף הסברתי, הקסם שחולל נתניהו משם, כלומר כאזרח שמתארח על דעת עצמו באולפן של לארי קינג, אינו שווה לנזק הדיפלומטי שהוא מחולל מכאן, כראש ממשלה. הוא כבר הגשים את הסיוט הרע מכול, מבחינה יהודית, שהוא הפיכת חיזוק הנוכחות היהודית בירושלים כסוגיה מטופלת במערך הדיפלומטי של האמריקניים בדיוק כמו שמטופל הטרור של חמאס.

המשוואה הזו מתחזקת משעה לשעה, בכל התוכניות האקטואלית שמשודרת ברדיו או בטלוויזיה בארה"ב. כמו שמזכירת המדינה הילרי קלינטון מכתיבה תכתיבים לחמאס בסגנון "לא לטרור," כך גם היא מכתיבה לממשלת נתניהו, בסגנון "לא לבנות בירושלים"; והציבור האמריקני מתרגל לשגרה בה עשייה ישראלית בירושלים ושיגור טילי קסאמים של החמאס נחשבים כהנו הך, כלאומנות משם וכלאומנות מכאן.

כדי להשתחרר מהמשוואה המסוכנת הזאת, כדאי לשלוח את נתניהו לעוד סבב הופעות בפוקס ובללארי קינג, אבל לא כראש ממשלה. כי מה שרואים בו מכאן, בארה"ב, כאשר הוא מכהן כראש ממשלה, הוא לא מה שרואים בארץ כאשר בוחרים אותו פעם ועוד פעם לראשות הממשלה.

לעם ישראל יש רק בירה אחת. בתולדותיו לא היה קשר דיפלומטי בעל עוצמה אסטרטגית דומה לכוח הטמון בקשר המיוחד שמתקיים כבר עשרות שנים בין וושינגטון וירושלים. מגיע לעם הזה ממשלה שיודעת לא להתבלבל בין נכסים רוחניים ונכסים פוליטיים, ושיודעת לא ליצור משחקי סכום אפס בהם צריכים לבחור בין ירושלים או אמריקה. מגיעה לו ממשלה שיודעת לבנות בירושלים בלי להרוס בוושינגטון.