האיש שידע קודם: דייב קמחי והמדינה הפלסטינית

ב?14 ביוני 1967 קיבלו ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין והשרים ישראל גלילי ופנחס ספיר תזכיר בסיווג "סודי ביותר". על המסמך המסווג חתומים היו דן בבלי, איש הממשל הצבאי, ודייב קמחי, איש המוסד בחופשה, שגויס על ידי אמ"ן כדי להקים את תחנת השידור ברמאללה, מיד בתום מלחמת ששת הימים.

היה זה מסמך משונה מאוד. השניים, שכתבו אותו לאחר סבב אינטנסיבי של שיחות עם מנהיגים פלסטינים בגדה המערבית, הציעו להקים מדינה פלשתינית על בסיס שלושה עקרונות.
העיקרון הראשון היה שהגבול יתבסס על קווי שביתת הנשק מ?1949, עם תיקונים חיוניים לישראל. השני היה שההסדר יבטיח את כבוד הפלשתינים ומינימום פלסטינים יסופחו לישראל.

השלישי נגע לירושלים, אז הכוונה היתה ל?7 הקמ"ר אשר היוו את ירושלים המזרחית. לפי המסמך, ירושלים תסופח לישראל, למקומות המקודשים יינתן מעמד מיוחד, תוקם עיריית משנה לחלק הערבי של העיר העתיקה והבירה הפלסטינית תהיה חלק מירושלים רבתי.

המסמך לא זכה מעולם להתייחסות רצינית. הוא גם לא זכה לפרסום אלא עשרות שנים לאחר שהודפס במכונת "הרמס בייבי" על ידי שני יוזמיו.

דייב חזר למוסד ומילא בו תפקידים סודיים וחשובים עד שהיה סגן ראש המערכת. אחר כך מילא את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ אצל גדול הניצים - יצחק שמיר - ובכל השנים האלה הוא לא נתפס כסמל למחנה היוני בישראל. תמיד ממלכתי, מסתורי, שתקן, מאחורי משקפי שמש.

אבל הוא היה איש שלום אמיתי. מאלה שהבינו כי בלעדי השלום אי אפשר להבטיח את ביטחון ישראל. מאלה שהבינו כי השלום אינו פציפיזם אלא מטרה ציונית חיונית, וכי רק הסדר המבטיח רוב יהודי בדמוקרטיה אמיתית יכול לממש את החזון הציוני.

היו שהתפלאו כאשר מצאו אותו לימים משתתף בפורומים של שלום, אך מי שהכיר אותו היטב ידע שעבורו הביטחון היה אמצעי והשלום היה מטרה.

כשהצעתי לו להצטרף למשא ומתן שהוביל ליוזמת ז'נבה, הוא לא היסס אפילו לרגע. הוא הצטרף מיד לצוות, תרם מניסיונו הרב, התווכח, ידע על מה לעמוד ועל מה ניתן להתפשר, ובדרכו הרגועה והשקטה, גם הצליח לשכנע.

באוקטובר 2002 היה בין החותמים על המכתב המשותף ששיגרנו, ישראלים ופלסטינים, אל שרת החוץ השוויצרית, מכתב שאליו צירפנו את ההסכם המפורט היחיד לשלום ישראלי?פלסטיני.

זה קרה יותר משנה לאחר שהתפרסם ספרו של דן בבלי "חלומות והזדמנויות שהוחמצו", ואשר בו קראתי, לראשונה, על ההצעה למדינה פלסטינית, שבוע לאחר תום המלחמה.

דייב היה נרגש מאוד באירוע החתימה, ואני ניגשתי אליו ושאלתיו אם העלה על דעתו שיחלפו 36 שנים לפני שייכתב נייר משותף שכזה. הוא אמר שתמיד חשב שאין פתרון הגיוני יותר, והוא האמין כי הוא יתממש בתוך שנים מעטות, גם אם ב?67' עדיין לא התייחסו לזה ברצינות הראויה. הוא צדק. ההסכם יגיע, אך דייב, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, כבר לא יזכה לראותו.