נתניהו, זה לא הגיוני

לכאורה, השסע בעם שיוצר בנימין נתניהו בשתי תקופות כהונתו כראש ממשלה הוא אידיאולוגי. אחוז מסוים מהציבור – כ-49.5 אחוז אז, כחצי אחוז לערך עכשיו – מתנגד בחירוף נפש למהלכיו הקיצוניים, לסיכול התהליך המדיני, לפרובוקציות בירושלים, לדיבור ריק מתוכן על שלום מול מהלכים מקבילים שמבטלים כל סיכוי לתקשורת ראויה עם הפלסטינים. כל השאר שוטמים את התקשורת השמאלנית שמבקרת את ראש הממשלה, ומריעים לאיש שמחזיר לנו את הכבוד הלאומי, לא מתקפל, ישמור את ארץ ישראל שלמה לנצח נצחים ותכף יכריז מלחמה על הערבי הזה, אובמה. או בקיצור, כל מה שתקראו כאן למטה, בטוקבקים.

אני מבקש לחלוק על התאוריה הזאת. הקו שמפריד בין תומכי נתניהו למתנגדיו אינו קשור לאידיאולוגיה, אלא לאינטליגנציה. אין הכוונה לרמוז, חלילה, שנתניהו והחברים בממשלתו אינם מצוידים במנה נכבדת של איי.קיו, אבל דווקא לאור זאת ניצבים ישראלים רבים, אנשים חושבים, וחוזים כלא מאמינים בהתנהלותם הלא הגיונית. החיסרון המרכזי של נתניהו, כך נראה, הוא חוסר יכולת מוחלט להבין את השלכות מעשיו – תכונה בעייתית מעט עבור מנהיג של אחת המדינות המורכבות ביותר לניהול בעולם. כך לדוגמה, תבע אדם שהורשע לפני מספר שנים בתקיפת קטין ושהביע בעבר תמיכה מסויגת בהפצצת סכר אסואן את תיק החוץ, הדורש לכל הדעות יכולות מסוימות של תקשורת בין אישית, ונתניהו נתן. מהרגע הזה הוא הפך מדינה שגם כך סובלת מסדקים בתדמיתה הבינלאומית לישות כמעט מוקצה בעולם.

סגנו של אותו אדם ביקש לנזוף בשגריר הטורקי, אז הוא שם אותו על כסא נמוך. מרבית האנשים ההגיוניים היו אומרים לו בוודאי שצעד כזה ידרדר עוד יותר את היחסים ויציג את ישראל באור מגוחך, אבל בסביבתם של נתניהו וליברמן לא מסתובבים אנשים כאלה. אחר כך החרים אילון חברי קונגרס שנחתו בישראל, רק כי הגיעו לכאן בחסות הארגון היהודי-אמריקאי ג'יי סטריט, שברוב חוצפתו אינו תומך בעמדות ישראל ביתנו. אולי כדי לשנות את הרושם הקשה שהותירו אירועים אלה, העלה נציג הממשלה של נתניהו קמפיין לשיפור ההסברה, שמעליב את העיתונאים הזרים ומציג אותם כמפגרים גמורים. בדיוק מה שהם היו צריכים כדי להפוך את דיווחיהם מארץ הקודש לאובייקטיביים יותר, שלא לומר אוהדים למדינה שטוענת שהם מדמים את חגיגות יום העצמאות שלה למלחמה. עכשיו הם לבטח יפרגנו לעוד חרם שהטיל שר החוץ, הפעם על נשיא ברזיל.

אלא ש-9.99 אחוזים מתוך עשרה קבין של טיפשות שירדו על ממשלת נתניהו תועלו למערכת היחסים עם ארצות הברית. נכון, נקודת הפתיחה של ישראל הייתה לא נוחה: מחד, ממשלה קיצונית שאדריכל עופרת יצוקה, אהוד ברק, הוא הסמן השמאלי בה, ומנגד נשיא אמריקאי מתון שגמר אומר לשקם את היחסים עם העולם הערבי שנהרסו כליל בתקופת בוש. הצעד ההגיוני היה לנסות לכפר על הפערים האידיאולוגיים באמצעות יחסי אמון קרובים עם הבית הלבן, לזכור שישראל וארצות הברית אינן מעצמות בקנה מידה דומה, להימנע מהדלפות זדוניות וללכת על קצות האצבעות, כדי לא להעיר את הענק – בטח לאור הצורך בגיבוי אמריקאי למהלכים מול אירן.

מובן שנתניהו לא עמד בפיתוי ועשה בדיוק ההפך. הוא ואנשיו פצחו כמעט מרגע בחירתו במסע מתוזמר של השמצות אנונימיות נגד אובמה וראש המטה שלו, רם עמנואל, שבהן ניתן היה להבחין בעין בלתי מזוינת בטוריהם של בכירי הפובליציסטים מישראל. כן, גם מוושינגטון. אחרי הפסגה המשולשת עם אבו מאזן חגגו אנשי נתניהו את ניצחונם ואת השפלתם של הנשיא והמנהיג הפלסטיני. האמריקאים רק חיכו להזדמנות לנקום בישראלי החצוף ההוא, וממשלת נתניהו הגישה להם את העילה על מגש של בזמן ביקורו של סגן הנשיא – והאיש הידידותי ביותר לישראל בממשל. עכשיו, בין האמריקאים הזועמים לממשלתו הימנית, ואחרי שנה בלבד בתפקיד, נתניהו נותר כמעט ללא מרחב תמרון. ככה זה כשבמקום להימנע מנפילה לבורות, קופצים ראש לתוכם.

אין לי אשליות בקשר לנתניהו: אינני מבקש שיישם את מדיניות השמאל ואין לי תקוות שבתקופתו תקום מדינה פלסטינית. אני כן מצפה – איך לומר זאת בעדינות? – שיפעיל את הראש שלו. שיחשוב. הייתי רוצה להאמין שעל כסא ראש הממשלה יושב אדם שמסוגל לקבל החלטות נכונות מפעם לפעם, אחת לכמה חודשים. שיתפלק לו לפעמים.

הנקודה המדאיגה יותר היא שעל אף הרעש התקשורתי הבלתי פוסק שנתניהו מצליח לייצר, עד עכשיו השטח היה דווקא שקט יחסית. אלא שבמזרח התיכון זהו מצב זמני ושביר, והמוקשים שהוא מניח חדשות לבקרים עלולים להתפוצץ בכל דקה. ברגעי המשבר שעוד יבואו צריך קול הגיוני, שפוי ושקול. למען הסר ספק, זה יכול להיות גם קולו של איש ימין. השנה הראשונה בקדנציה השנייה של בנימין נתניהו הוכיחה מעבר לכל ספק שזה לא יכול להיות הקול שלו.