ארה"ב רוכבת על הגל

נער הייתי - לא, ילד הייתי - ואמי אורה ודודי אהרון ערכו לי סיור מזורז באתרים יהודיים ונוצריים בירושלים ובבית לחם, ויותר מכל זכרתי לפרטי פרטים את רחבת הכותל הצרה ואת בית הכנסת "החורבה" וכנסיית המולד.

אחרי מלחמת ששת הימים נסעתי מראס?סודר בסיני אל סלעי קיומנו, והנה הכותל הצר הפך לרחבה ענקית, אבל "החורבה" ניצבה חרבה ונטושה זה כבר 19 שנים.

"החורבה" לא היתה עוד בית כנסת ברובע היהודי בירושלים העתיקה. היא נקראה על שמו של רבי יהודה החסיד, שעלה לארץ ב?1700. בכתביו הצביע שר החינוך הראשון ההיסטוריון, בן?ציון דינור, על קבוצה זו, שנצמדה לבית הכנסת של הרמב"ן מהמאה ה?13, כעל תחילת שיבת ציון והתחייה היהודית.

בית הכנסת ראה ימים של תפארה, עד שב?1948 הגיעו כוחות הלגיון הירדני אשר גירשו את היהודים מהעיר העתיקה והרסו את שכיית החמדה, וזו עמדה בשיממונה עד היום.

אין קניין שזכותה של ישראל לחזור אליו מובן יותר מחורבת רבי יהודה החסיד, אבל הימים קשים במיוחד מפני שארה"ב מתנגדת לכל צעד כזה. אמנם היא והפלשתינים יודעים כי אפילו תסכים ישראל לפתרון זעיר המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, ייכלל הרובע היהודי בעיר העתיקה בתחומה, ו"החורבה" במרכזו - אך האופנה הדיפלומטית היא לשלול ממנה כל זכות טבעית ומובנת מאליה.

"החורבה" היא מוקד בולט בשורה של תביעות אמריקניות חדשות. עתה כבר ברור מה שנרמז כאן בימים האחרונים: ארה"ב לא נעלבה מהתקלה החמורה שקידמה את פניו של ג'ו ביידן, אלא רוכבת על הגל כדי לכפות על בנימין נתניהו ללכת לקנוסה ולהשלים עם תנאים פחות נוחים מאלה אשר הוסכמו כבסיס ל"שיחות הקירבה".

עתה תובעים האמריקנים כי שיחות הקירבה לא יהיו פרוזדור למו"מ ישיר אלא תחליף לו; ושהדיון יגלוש מיד לנושאי הליבה כסוגיית הגבולות וההסדר בירושלים; ולכן נכון לנסח את הדברים באורח עדכני: ארה"ב הגזימה בגינוי ישראל אילו ביקשה להחזיר את פתיחת שיחות הקירבה לנקודת המוצא. אך היא נוהגת בסבירות, מנקודת ראותה, אם כוונתה להגיע לשיחות בתנאים שונים מאלה אשר הוסכמו לפני שבוע.

רק שאמריקה הגדולה צריכה לומר דבר דבור על אופניו: זה לא עניין של עלבון אלא שהיא חזרה בה מהסכמתה לתנאי הפתיחה. מברק אובאמה עד תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", מהילארי קלינטון עד רם עמנואל, מביידן עד הסנאטור ריצ'רד לוגאר, אמריקה מאותתת לכל העולם כי פניה לעימות. חבל ומסוכן.