את הביקור הזה סגן הנשיא ביידן לא ישכח במהרה. גם אנחנו לא. לגופו של דבר, הסיפור של הוספת 1,600 הדירות ברמת שלמה לא היה אלא סערה בכוס מים. אך חבל שהיו אלו כמה פקידים ישראלים שהרתיחו את המים בכוס העדינה המכונה יחסי ישראל?ארה"ב. מצער גם שהענקנו ל"חובבי ציון" ידועים, כמו עמרו מוסא וסאיב עריקאת, מתנה תעמולתית חינם אין כסף.
אך חמורה יותר היתה התגובה האמריקנית. יופיטר כועס, והוא הורה לסגן הנשיא לנזוף בישראל בשפה שה"הרלד טריביון" האמריקני הגדירה "בהחלט בלתי דיפלומטית". ההחלטה נוסחה בוושינגטון - ביידן היה הדוור. למחרת היום, בנאומו באוניברסיטת תל אביב, אמנם השתדל האורח להיות מאוזן יותר ואישר את ההסברים שקיבל מנתניהו, שלפיהם אין המדובר בהחלטה ממשלתית אלא בתוכנית מינהלתית שתתבצע רק בעוד כמה שנים, אך מתברר שיישור הקו לא נראה למישהו בוושינגטון, ואז באה הגערה הטלפונית של מזכירת המדינה הילארי קלינטון.
לגמרי לא ברור למי הנשיא אובאמה מטה אוזן בענייני חוץ - האם זה ביידן? שרת החוץ קלינטון? מזכיר ההגנה גייטס? יועצו לביטחון לאומי הגנרל ג'ונס? או אולי דווקא לדמויות הדומיננטיות בלשכה המסוכסכת בבית הלבן, רם עמנואל ודוד אקסלרוד?
מכל מקום, לתשובה על השאלה הזאת תהיה חשיבות רבה בקשר לתהליך המדיני, ובאופן ספציפי יותר בקשר ל"שיחות הקירבה" שהמסך עליהן עלה וירד בשבוע שעבר.
לתגובה הבלתי מידתית של וושינגטון היו שתי סיבות ברורות: למנוע, או לפחות להקשות, על בנייה יהודית נוספת בירושלים, ולאותת לפלסטינים "אל תפרשו משיחות הקירבה, אנחנו איתכם".
מי שירצה יוכל למצוא בנאומו של סגן הנשיא, בנוסף למחמאות ולהבעות הידידות שהרעיף על ישראל, גם אינדיקציות באשר לעמדות שארה"ב תנקוט אם וכאשר תתחלנה שיחות הקירבה.
ארה"ב מגדירה את יישוב הסכסוך הישראלי?ערבי והבעיה הפלסטינית, כחלק ממנו, אינטרס לאומי אמריקני. כלומר, אם הצדדים עצמם לא יגיעו להסכם, במוקדם או במאוחר תעלה וושינגטון מרשם מצידה. "סטטוס קוו", כלומר דריכה במקום, איננו מקובל על ארה"ב, ומאחר שמשפט זה נאמר צמוד לדברי הביקורת על ההתנחלויות, ניתן להסיק מכך שלדעתו של אובמה הזזת עגלת השלום תוטל בעיקר על ישראל.
הכרזות של דבר והיפוכו
בקטע אחר בנאומו התייחס סגן הנשיא בחיוב למה שמכונה "תוכנית השלום הערבית", וגם דבר זה צריך להדאיג אותנו. שכן במתכונתו הנוכחית מסמך זה כלל איננו "תוכנית שלום" אלא אולטימטום שלפיו יהיה על ישראל להסכים מראש, וללא משא ומתן, לכל התביעות הערביות בנושא הגבולות, ירושלים, הפליטים וכיו"ב.
ביידן גם אמר שארה"ב גורסת שעל הצדדים יהיה לדון על "כל הנושאים" ביחד, אך לא הסביר מה תהיה עמדת המגשר האמריקני אם יתברר שאין אפשרות להגיע להסכמות לגבי "נושאי הליבה" - ירושלים, פליטים, גבולות והכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום היהודי.
ביידן גם חזר על הנוסחה שהשמיעה לאחרונה קלינטון, דהיינו שעל השלום הישראלי?פלשתיני להתבסס על "גבולות 1967 ועל צורכי הביטחון של ישראל". אלא שאמירה זו היא דבר והיפוכו, שכן כפי שהוברר בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, הקו הירוק איננו מהווה גבול ביטחון ואינו בר הגנה.
בסיכומו של דבר נראה כי ארה"ב רואה בהקמת המדינה הפלסטינית את חזות הכל - מבלי לתת את דעתה לבעיות הכרוכות בכך. הממשל האמריקאי עשה בימים האחרונים מאמצים ניכרים להביא לכך שהפלסטינים יתייצבו לשיחות הקירבה. יש להניח שהם אכן יתרצו, מה גם שבעקבות פרשת "רמת שלמה" תנאי הפתיחה השתנו לטובתם.
כך או כך, הדוברים הפלסטינים אינם מסתירים כלל את כוונתם להעלות מחדש את כל תנאיהם המוקדמים הקיצוניים ביותר - תנאים שקודם לכן נאלצו, בעקבות לחץ אמריקאי וישראלי, לוותר עליהם.
קשה לדעת אם ארה"ב תעמוד איתן נגד הניסיונות הפלסטיניים להטות את הכף לטובתם. נשאלת, אפוא, השאלה אם באווירה הנוכחית, כשקיימת אפשרות שוושינגטון תגבה את הצד הפלסטיני בלא מעט מעמדותיו, לא היה מוטב ששיחות הקירבה לא יתקיימו או שלפחות יידחו.
הסיכויים שמתכונת המנוגדת לעצם העיקרון של שיחות ישירות תניב שלום אמיתי הם סיכויים קלושים. קל וחומר כשמתכונת זו טומנת בחובה גם את הסיכון שינסו לקבוע לנו עובדות מדיניות בלתי נוחות מבחינתנו.