כששמעתי את ציוצי החתול מתחת לבית שלי, הייתי בטוחה שאני עומדת להרוג מישהו. אותו ציוץ חוזר הפריע לי לישון, הפריע לי להיות בביתי, בשקט. הפריע לי לראות טלוויזיה, לשמוע מוזיקה, לקרוא. באופן כללי, הפריע לי לחיות. מי אתה, ציוץ טורדני, ולמה אתה מפריע לי לחיות?
חסידי החיות
אחרי שעות רבות של התהפכות במיטה, ניסיון לאטום את אוזניי ואת מוחי לקריאות העזרה הנוראיות האלה, לא יכולתי עוד לעמוד בזה. אני אדם הומני אחרי הכל. כשהופיע ג'וק בגודל של יחמור במקלחת גירשתי אותו בעדינות, התחננתי ממנו יפה ללכת, ורק אחרי שלא הסכים עטפתי אותו בנייר טואלט והשלכתי אותו מהחלון. באופן כללי, אני אוהבת חיות. לא אוהבת-אוהבת באופן מטורף, ז"א, לא הייתי נוגעת בכל חתול רחוב חולה שחפת שעובר לידי במבט מטושטש והבעה מרושעת, רומז: "אני אהרוג אותך אם לא תתני לי אוכל, מנוולת".
כשהייתי קטנה היה לנו כלב, אבל הוא היה די זקן ולא נהג לתקשר איתי. באופן כללי, אני לא אחת מחסידי החיות הללו. אל תסתכלו עליי ככה. שכחתם שהצלתי את הג'וק ההוא?
ירדתי במדרגות בבגדים מינימאליים כדי לבדוק את פשר הציוץ הצווחני שמלווה את יומי כמו מלאך המוות. מה אתה מצייץ שם, מה? על מה אתה בוכה כל היום? אפשר לחשוב מה קרה. שמים לך אוכל למטה, אתה רובץ כמו דוב גריזלי על כרית מרוטה מתחת לבית. על מה אתה מצייץ, חתול? האם הכל זו תחבולה שנועדה לשגע אותי?
עקבתי אחרי הציוץ כמו שרלוק הולמס על סטרואידים. הרגשתי כמו זקנה מרושעת שאוכלת חתולים לארוחת בוקר, שיצאה לצוד את הציד הבא. "איפה אתה, חתול קטן?", קראתי לו. לא משנה כמה "פספספספספס" עשיתי, או כמה "קיציצקיצקיצקיצקיצי" הצלחתי להוציא מהמערכת שלי, לא הצלחתי למצוא אותו. וממש כאילו הוא מתעלל בי בכוונה, הוא רק המשיך לילל ולהתבכיין, בלי להגיד לי איפה הוא, או לפחות לרמוז.
החתול במגפיים
"איפה אתה, חתול מטומטם?!" אמרתי בקול, עד שראיתי שיצחק, השכן ממול, מסתכל עליי במבט מזועזע. "סליחה יצחק", אמרתי לו. "אני פשוט מנסה למצוא את החתול הדפוק שעושה כ"כ הרבה רעש". יצחק רק הסתכל עליי כאילו הרגתי את הבן שלו, ועלה למעלה. פתאום ראיתי אותו. מסתכל עליי בעיניים ירוקות וגדולות, משחיל: "מיאו" צווחני באופן תכוף, יושב ומסתכל עליי במבט ביקורתי. לא הבנתי איך הוא לפתע הופיע, אבל הנחתי שהשטן נהנה לשחק לי עם הראש, ולא הוטרדתי מזה יותר מדי.
"מה אתה רוצה?", שאלתי אותו. קיוויתי כ"כ שיצחק באמת עלה למעלה. הוא פתאום קם, ניגש אליי והתכרבל בידיי. ליטפתי אותו ארוכות, והוא לפתע הפסיק לילל. התרחקתי ממנו באימה, אבל הוא ניגש אליי, מתלטף ברגלי. התרחקתי שוב, והוא שוב התקרב. התכופפתי אליו, והוא קפץ על ברכיי, שוכב בחיקי ומגרגר. מאז, הוא לא עזב אותי. מאז אני והוא נגד העולם, באש ובמים.
באופן תמוה, הוא עקב אחריי עד הדירה שלי, במדרגות. ובאופן תמוה, התאהבתי בו בחזרה. אני מניחה שיש דברים שאין לנו, בני האדם, יד בהם. יש מצבים בהם הגורל מפגיש בינינו, בהם לא נותר אלא לשתף פעולה, לאפשר לחתול לעקוב אחריך ארבע קומות, ולאפשר לו לאמץ אותך לנצח. זה לפחות גרם לו להפסיק לילל, עד עצם היום הזה.