ירושלים האומללה

הביקורת החריפה שהשמיע סגן נשיא ארה"ב ביידן בעקבות אישור 1600 יחידות הדיור ברכס שועפאט, והמבוכה המדינית הגדולה שהתלוותה לכך, אמנם גררו מיד התנצלויות מצד ראש הממשלה ש"לא ידע", ומצד שר הפנים ש"לא הבין", אך לאמיתו של דבר מדובר בפירואט נוסף במחול הפרובוקטיבי והמסוכן שמנהלת ישראל מול האמריקאים והפלסטינים בזירה הנפיצה מכולם: ירושלים.

זהו תסריט ידוע ומוכר עד זרא: בכל פעם שמסתמן קצה אפשרות לחידוש התהליך המדיני, ישראל מקפידה להפגין מיד נוכחות כוחנית בירושלים המזרחית. הפטנט הזה איננו רשום על שמו של ראש הממשלה הנוכחי; גם ממשלתו של אהוד אולמרט, עליו נאמר כי הרחיק בנכונותו לפשרה בירושלים יותר מכל ראש ממשלה אחר, נהגה באופן דומה עת אישרה פרסום מכרזים לבניית 307 יחידות דיור חדשות בשכונת הר-חומה, שבוע ימים בלבד לאחר פסגת אנאפוליס.

התנהלות זו לא פסחה גם על הדרג המוניציפלי: בדיוק לפני שנה הגיעה לכאן שרת החוץ האמריקנית לביקור רשמי ראשון, ואת פניה קיבל ראש העירייה הטרי ברקת עם חלוקת צווי הריסה לתושבים פלסטינים בשכונת סילוואן. גם אז היה הדבר כרוך במבוכה דיפלומטית קשה כאשר בעקבות ביקורת שהשמיעה קלינטון על המהלך, כינה ברקת את דבריה "אוויר חם ללא תוכן", וגם אז נדרשו תמרונים לא פשוטים מצד דוברים ויועצים בכדי להפיג את האווירה העכורה.

אך עימותים חוזרים ונשנים אלה עם הממשל האמריקאי, על הנזק הלא מבוטל הכרוך בהם, אינם המחיר העיקרי של ההתנהלות הישראלית בירושלים. את המחיר העיקרי משלמת, בראש ובראשונה, ירושלים עצמה. העיר שהופכת שוב ושוב לזירת התגוששות בין ישראל לבין ארה"ב, בירת ישראל נטולת השגרירויות, הולכת ומתרחקת עם כל תקרית כזו צעד נוסף מההכרה העולמית המיוחלת בה כבירת מדינת ישראל. יתרה מזו: היא הולכת ומתבססת בהכרה הבינלאומית כזירה בה מדינת ישראל מפגינה את פניה הניציים ביותר, כחבית הנפץ שישראל מהדסת סביבו שוב ושוב עם גפרור בוער.

לא כך צריכה להצטייר בירת מדינת ישראל בעולם, לא שם נרדף לקיצוניות, דווקניות וכוחניות. שכן את האפקט המצטבר של קשירת שמה של ירושלים בסרבנות שלום ישראלית לא יוכל גם המוצלח שבסרטוני התדמית של משרד החוץ לבטל. ההקשרים בהם עלה שמה של ירושלים לכותרות התקשורת הישראלית והזרה בחודשים האחרונים היו הריסת בתי פלסטינים בעיר, גירוש תושבים פלסטינים מבתיהם ויישוב מתנחלים ישראלים תחתם, השרים שירי הלל לרוצח ברוך גולדשטיין, ההמולה סביב התגייסותו של ראש העירייה ברקת ובכירים נוספים למען הכשרתו של "בית יהונתן" בלב סילוואן, מהומות בהר הבית וקידום מיזמי התנחלות נוספים בירושלים המזרחית. רשימה זו מציבה תודעתית את ירושלים, העיר הגדולה הענייה ביותר בארץ, בשורה אחת עם הקיצוניות וההזויות שבהתנחלויות הגדה המערבית, ובין היתר גם מבריחה ממנה את שארית הפליטה החילונית-ליברלית, זו שברקת נבחר בקולותיה, אשר מעדיפה להתרחק מהעיר המסוכסכת.

ירושלים ראויה ליותר מכך. היא ראויה לפוליטיקאים – מקומיים ולאומיים – אשר באמת רואים את טובתה של העיר לנגד עיניהם, ולא קוברים את עתידה תחת סיסמאות נבובות. היא ראויה למדינאים נבונים המודעים למורכבות הבלתי רגילה שלה, ואשר מתנהלים בה בהתאם. היא ראויה ויכולה להיות המפתח לפתרון הסכסוך, ולא אבן הנגף המעכבת אותו.

* הכותבת היא דוברת עמותת "עיר עמים"