אובמה והחזרה לטעויות הראשונות

מבט ראשוני בדבריה הבוטים של מזכירת המדינה האמריקנית הילארי קלינטון מעלה תמיהה ולו משום שנאומו המפויס לכאורה של סגן הנשיא ג'ו ביידן באוניברסיטת תל אביב אמור היה להביא ליישובו של "משבר הבנייה" ובכך לאפשר לדיפלומטיה האמריקנית להתמקד במאמץ להשיק את שיחות הקירבה בין ישראל לרשות הפלשתינית.

במקום זאת אנו עדים לחידושה של ההרעשה הארטילרית מכיוונו של הממשל בוושינגטון והפעם בניצוחה של מזכירת המדינה קלינטון.

הגם שאין לשלול לחלוטין את האפשרות שסגנונה הנוזף של קלינטון משקף גם את שאיפתה לטשטש את רישומם של דברי השבח החמים שהרעיפה זה לא מכבר על ראש הממשלה (ושב עטיים ספגה חיצי ביקורת הן בבירה האמריקנית והן בעולם הערבי) - אין ספק שתוכנם של הדברים משקף את רוחו הרעה של הנשיא אובאמה.

ואכן ניתוח יסודי של כל מסכת ההתבטאויות של הדוברים האמריקנים בימים האחרונים מצביע על שינויים מבחינת הניואנס אך לא המהות. מבחינה זו הגם שפנייתו של ביידן לציבור הישראלי (למעשה מאחורי גבה של ממשלתו) כללה מעטפת אוהדת שהיתה שזורה בביטויי הזדהות ותמיכה מליבו של ידיד - ליבת הנאום לאחר שהוסר הציפוי המתקתק לא היתה שונה באופן יסודי ומהותי מניסוחיה המתריסים של מזכירת המדינה. שכן במוקד החלק המעשי שלו עמדה הקריאה לישראל לשים את מבטחה בפטרון האמריקני ועל יסוד זה לקבל הכרעות אמיצות - אמירה שממנה משתמעת גם הקריאה למחוות חד צדדיות.

נשאלת השאלה אם גישתו זו של הנשיא לצד הגל הבלתי פוסק של גינויים ונזיפות בהשראתו של הבית הלבן אינה בגדר חזרה על טעויות שביצע הממשל בראשית דרכו.

שכן באותה מידה שבה תביעתו הראשונית של אובאמה להקפאה גורפת של ההתנחלויות הביאה בעקבותיה להקצנת העמדה הפלשתינית - כך גם ייתכן שעמדתו הלעומתית כל כך של הממשל כלפי ישראל במשבר הנוכחי תפגע בסופו של דבר בסיכויים לחדש את המשא ומתן לא פחות - ואולי אף הרבה יותר - מאשר ההחלטה שקיבלה ועדת התכנון והבנייה המחוזית בסוגיית הבנייה ברמת שלמה.