שנים שתק הסופר חנוך ברטוב, וטוב ששתק, משום שכתב ורתם את כישרונו לספרים. כמי שקרא כמה מספריו, ואיננו מבקר ספרות, התרשמתי מיכולתו לספר סיפור. דומה כי אין צורך במאמרי הביקורת המלומדים כל כך על ספריו כדי ליהנות מיצירתו של ברטוב. פשוט ליהנות כמו, למשל, מקריאת ספריו של בן דורו אהרן מגד, אף הוא חתן פרס ישראל לספרות, שבו זכה השנה גם ברטוב.
והנה, כמנהג שיקולינו העיתונאיים, והמוצדקים, הציב כתב ערוץ 10 מצלמה ומיקרופון מול ברטוב, עקב זכייתו בפרס הנחשק, וציפה למוצא פיו.
לא זכור לי מתי התראיין ברטוב בעבר, אולי החמצתי, אבל קשה היה להחמיץ את דבריו הנוכחיים: "אני חושב שזו בושה וחרפה שיש לנו ממשלה כזו, ממשלה שמשקרת ביודעין כל הזמן. אני בז לממשלת השקרנים ולשר הביטחון הנהנתן".
עלי להבהיר: איש משרי הממשלה הנוכחית אינו נמנה עם ידידיי. איני סועד בחברתם ואיני מתחכך בהם. אין אני בא ללמד סנגוריה על ממשלת נתניהו - לא על העומד בראשה ולא על איש משריה - אלא רק לקטרג על הסגנון של ברטוב.
אכן, אני יודע: אלמלא אמר ברטוב כי זוהי "ממשלת שקרנים", וכמובן עשה כותרות באמירתו זו, מי היה שם לב לזכייתו בפרס ישראל לבד מעורכי העמודים המוקדשים לענייני ספרות? הרי ברטוב, למרבה הצער, נשכח בשנים האחרונות ולא הוענקה לו תשומת לב ראויה, בטח, למשל, לא לספרו המקורי "מתום עד תום". ובאמת, מי ממראייניו קרא שורה אחת שכתב ברטוב? אבל, מתברר, יש ברטוב שבכתב ויש ברטוב שבעל פה. ואולי יש גם ברטוב שלישי, אשר במוצאי חג העצמאות יהיה מוכן ללחוץ את ידי מי שעומד בראש "ממשלת השקרנים", כהגדרתו.
מפתח להתרת חרצובות הלשון
כי הרי זה הפך לנוהג במדינה האומללה שלנו: זכייה בפרס יוקרתי, או אפילו מועמדות לזכייה בפרס יוקרתי, היא מפתח להתרת חרצובות הלשון ולהשתלחויות גסות רוח.
לפעמים אתה תוהה, בנאיביות מן הסתם, אם אנשי המעלה, אלו שפרס יוקרתי עומד ליפול בחיקם, חושבים פעמיים לפני שהם מתבטאים.
אלוהים אדירים: הרי הם חושבים פעמיים ושלוש ויותר לפני שהם מגיהים ומשגרים את דפיהם הכתובים משולחן הכתיבה לבית ההוצאה או לשולחן עורך הווידיאו. מה יש בהם, במכשירים האלה, המיקרופון והמצלמה, שכשהם מושטים אל פיותיהם של זוכי הפרסים הם גורמים להם להתבטא בגסות רוח ובלשון מכלילה, אשר לא בהכרח גורמת לחלק מן הציבור לכבד את מי שהוליווד או ועדת פרס ישראלית מבקשות להוקירו?
מיליוני פעמים הושטתי, בשם המקצוע, מיקרופון ומצלמה לשועים, לגדולים ולקטנים, ועדיין את הסוד הזה, של גירוי הלשון לעבר ההשתלחות וגסות הרוח, עדיין לא הצלחתי לפענח.
כלל לא מדובר כאן בפוליטיקה, בהשקפת עולם, בהתנחלויות, בביבי או בטיבי, בפלסטינים או במאחזים. זכותם של ברטוב ושל בני דורו - בין אם לחמו בבריגדה היהודית (כמותו), בארגוני המחתרות או בצה"ל בראשיתו - להתאכזב ממימוש החזון אשר בשמו לחמו ואף הקריבו את חייהם. רבים מהם כועסים וזועמים, ותחושות אלה רק מתעצמות ככל שקרבים עוד יום זיכרון ועוד יום עצמאות. אבל אולי גם כדאי לשנות את הסגנון?
כי לפעמים נדמה לך שאנשי המעלה, ברוכי הכישרון, לא כל כך רוצים שהאזרחים שפרסים לא נופלים בחיקיהם יחקו אותם. ראוי אולי להזכיר להם כי זכייה בפרס יוקרתי איננה בהכרח טומנת בחובה גם הזמנה לאולפן "פופוליטיקה" בימיו הסוערים.
ועם זאת, מזל טוב לך, חנוך ברטוב, אף שהפרס התאחר להגיע.