גילוי נאות: הייתי ונשארתי בדעה כי אם ישראל מוכנה להקפיא לתקופה מוגבלת את הבנייה ביהודה ובשומרון - צעד שאבו מאזן לא תבע מאהוד אולמרט - אפשר היה להחיל את הצו גם על ירושלים המזרחית. למען הסר ספקות. ממילא מדובר במשך זמן קצרצר, וצו מקיף היה שומט את השטיח מתחת לרגלי הפלסטינים המתחמקים ממשא ומתן.
אך הממשלה לא ויתרה על הבנייה בירושלים, ולמרות הלחץ האמריקני עלה בידי בנימין נתניהו לשכנע את וושינגטון לתבוע מהפלסטינים לחדש את המשא ומתן ב"שיחות קירבה". מדוע השמאל הקיצוני בישראל אינו מרוצה מהמהלך, שנועד להוביל למשא ומתן ישיר? מדוע הוא כה שש על הגינוי של סגן הנשיא ג'ו ביידן, שאכן הובך שלא לצורך בהודעה על בניית 1,600 דירות נוספות בבירה? אין הסבר מאיר עיניים.
יוסי שריד כתב אמש באתר האינטרנט של "הארץ" מאמר רווי איבה לכל מה שמייצג את ישראל. "אל תאמין להם, ג'ו", כתב מי שהיה שר החינוך. לא ויכוח ולא מחלוקת, אלא עוינות של אדם ממורמר ומתוסכל שכעסו על מדינתו הרחיק אותו מכל מה שהוא "ביחד".
יאסר ערפאת מנע הסכם
לפני עשור ידע שריד לומר (לתקופה קצרצרה בלבד) כי יאסר ערפאת ולא אהוד ברק מנע הסכם; והוא יודע כי אבו מאזן ולא אהוד אולמרט סיכלו מחדש, ובכל זאת הוא מייסר רק את מדינתו וקורא לידידיה החשובים מאין כמותם לא להאמין לה וכך לפגוע בה.
שריד אינו לבד. כמה וכמה פעמים זכה אתמול ביידן למחיאות כפיים במהלך נאומו הנבון והמאוזן באוניברסיטת תל אביב. אחת מהן היתה כאשר הביע התנגדות לבנייה בירושלים. אפשר בהחלט להבין שיש ישראלים הסבורים כי לעת הזאת מוטב להימנע מכל צעד כזה בעיר הבירה. הרי נתניהו עצמו ביקש מראש העיר ניר ברקת להשעות את תוכניתו לפתור את מצוקת התושבים בסילואן. אך על מה מחיאות הכפיים?
יש הבדל בין הפסקה זמנית המתחייבת ממצב מדיני לבין הלהיטות לא לראות את ירושלים הולכת ונבנית. גם אני סבור כי אם באחד הימים יעלה בידי ישראל לממש את רעיון שתי המדינות לשני העמים, יהיה צורך למצוא בירושלים המורחבת פיסת ריבונות פלסטינית. אך מכאן ועד לבלימת התפתחותה של ירושלים היהודית המרחק רב, והוא מבוסס יותר על טינה כלפי פנים מאשר על הערכת מצב מדינית.