אשת החתול

זה התחיל ביכולת לסיים משפטים אחד של השני, עם חיוך מטופש על הפנים. אפילו אנחות מתוזמנות היו שם, והובילו תמיד לפרצי צחוק ילדותיים ודביקים ששמורים לסרטי קיטש רומנטיים. שירים משותפים, בדיחות פרטיות, הסתות מבט נבוכות וכל היוצא בזאת. זה היה נראה טוב מכדי להיות אמיתי. לפחות עד הערב ההוא, בו ספינת יחסינו חוותה טלטלה ראשונה והחלה בשקיעתה הבלתי נמנעת. שלובי יד צעדנו תחת רקיע עמוס כוכבים, ודממה מתוחה דחקה בי לשלוף את השאלה. עגלי זיעה זחלו במורד מצחי בעוד שפתיה גיבשו תשובה בעלת חשיבות כה רבה לעתיד יחסינו. "אז את דוג פרסון או קט פרסון?", שאלתי בחיוך רועד. "אני?" היא אמרה באיטיות צורבת. "קט פרסון, כמובן", הצהירה בתמימות טראגית שסימנה את תחילתו של הסוף.

בסדר! לא קרה כלום, ניסיתי לשכנע את עצמי. אז היא מעדיפה חתולים על כלבים, אז מה? לפחות היא לא שונאת בעלי חיים, או חברה בכת השטן. היא אפילו צמחונית, למען השם. אז אולי היא לא תעשה בונדינג מרגש עם כלבי האהוב, אך לפחות היא לא אלרגית אליו. אני מקווה. המשכנו לצעוד כמו זוג יונים באותו הערב, אך לא יכולתי להתעלם מהתפנית המצערת. "יש לי 8 חתולים", היא אף דאגה לציין בקול מתוק שנשמע לי אז כמו קולו הרועם של לוציפר. עד מהרה החלו לצוף במוחי חזיונות על מאות חתולים שטניים שמכתרים את כלבי המבולבל, נועצים בו ציפורניהם ונושאים את גופתו חזרה אל מחלתם כמו נחיל נמלים רעב. "רגע, אז יש לך כלב?" היא שאלה בסלידה מסוימת, ואני, שדאגתי לשלומו של כלבי האהוב, הצהרתי ש"לא, מה פתאום! לי?! כלב? א... איכס."

כמובן ששקריי המבישים לא החזיקו מים זמן רב, והתנפצו ברגע בו דוב קוטב שמן התנפל עליה במפתן דלת דירתי, הצמיד אותה לרצפה וליקק את כל גופה כמו דואג עבורי למשחק מקדים. למרות זאת, הפתיעה הגברת והפגינה חביבות מסוימת כלפיו. "הוא חמוד", היא קבעה וליטפה אותו בסטריליות ששמורה לניתוח גופות של חזירי בר. ניצלתי את הרגע כדי לציין את העובדה שאני נוהג לישון עם כלבי במיטה, ושאני מקווה שלא יפריע לה אם יצור במשקל 50 קילו ינחר לה על הראש. מבטה המבוהל הסגיר את דעתה בנושא, וסימן את תחילתו של לילה נוראי מלא ביבבות תינוקיות ומבטים קורעי לב של חברי הטוב, שרק ביקש להתרכבל בחום לצד בעליו. "תעיף אותו ממני!" דרשה הגברת לאורך כל הלילה, בכל פעם שניסה להסתנן אל המיטה בחינוניות מצערת של דרקון מגושם.

עם הזמן, נקיפות מצפון החלו לכרסם בי. אפילו לאחר ריבים אפוקליפטים ביני לבין אשת החתול, שהסתיימו תמיד במיטה ריקה למחצית, סירב כלבי להתכרבל לצידי. "אתה כועס?", הייתי לוחש לו, והוא בתמורה רק היה זוחל לפינת החדר, פולט לחלל האוויר ריח נוראי, ומרעיד את הדירה בנחירות אימתניות. עד שלבסוף זה הגיע, רעידת האדמה הסופית שקרעה בין הגברת לביני. "היא בגדה בי." סיפרתי לו. "עם קט פרסון אחר", הוספתי בדרמטיות וקברתי את פניי בין הסדינים, מחכה שיגיע לנחם אותי. זה היה רק כשהבטתי בו, דמעות מכסות את פניי, שהוא התרומם בבת אחת, דילג לעברי במהירות והצמיד אפו לפניי בדאגה. "לעולם לא אשים עוד בחורה לפניך", הבטחתי לו, והוא רק טיפס לצידי בהבנה, פיהק בעוצמה של מאוורר, ועצם עיניו עם חיוך ששמור למי שחזר הביתה. למיטה שלו.