נולדתי לפני 31 שנים בשכונת גבעת המבתר בירושלים. למדתי בבית ספר היסודי בגבעה הצרפתית. הלכתי ברגל לחברות בצמרת הבירה. היינו קונות גלידה במרכז המסחרי של רמות אשכול. הספרייה שלנו היתה במעלות דפנה. פתאום כל המקומות האלה הם התנחלויות.
היום אני מתנחלת בוגרת ורצינית, מתנחלת מדעת. והנה מתברר למפרע - תמיד הייתי. וזה לא שלא ידענו שהקו הירוק עובר ממערב לנו, זה לא שלא למדנו היסטוריה. ידעתי שסבא שלי, שוטר במטה הארצי, קנה מגרש בשכונה ששוחררה משליטה ירדנית ובנה שם את ביתו, ושההורים שלי, בלי שום אידיאולוגיה, המשיכו לגור בבית הזה. היתה לו מרפסת נחמדה. והיו איתנו, בהתנחלות הזאת, כמה עשרות אלפי ירושלמים נוספים. היום המספר עומד על 200 אלף מתנחלים בירושלים, או בירושלמית: מאאתיים אלף. אלא שאף פעם לא היה ספק לגבי הלגיטימיות של השכונות הללו.
ב?30 בנובמבר 1948, עם שוך קרבות מלחמת העצמאות בירושלים, נפגשו בבית נטוש בשכונת מוסררה משה דיין ועבדאללה אל?טל, המפקד הירדני. הם שירטטו את גבולות הפסקת האש בירושלים. דיין שירטט בעיפרון שעווה ירוק את קו העמדות שבשליטה ישראלית, ותל התווה בעיפרון אדום את קו העמדות הירדני. היה ברור להם שמדובר בקו הפסקת אש זמני, ולכן הם לא ייחסו משמעות מיוחדת לאי דיוקים שנבעו מעובי העיפרון, לסטיות קלות בשרטוט ולקטעים לא רציפים בקו. אותה מפה ששורטטה ברישול התבררה כמסמך הרשמי היחיד המציין את קווי הפסקת הנשק וקבעה את הגבול הבינלאומי.
18 וחצי שנים לאחר מכן, ביוני 67', התחדשה המלחמה. דיין כבר היה שר הביטחון, וישראל קידמה את העמדות שלה מזרחה. הכותל בידינו וגם הגבעות העירומות סביב הר הצופים.
18 שנים ושבעה חודשים ניהלו הירדנים את הגבעות האלה, נוף ילדותי. כמעט 43 שנים מנהלת אותן עיריית ירושלים. לקורא התל?אביבי הכל נראה אותו הדבר, אבל השכונות האלה הן לא "מזרח ירושלים" או "גדה" (גדה של מה? זו ירושלים!), אלא סביבה אורבנית משעממת, אזורים מוניציפליים רגילים, עם קווי אוטובוס מתנשפים ו"בלוקים" ישנים, והחפירות הרגילות של קווי הרכבת הקלה משבשות גם שם את החיים.
כשאנשי מחלקת הגבייה של עיריית ירושלים נוסעים לפסגת זאב הם לא נוסעים בממוגן?ירי. גם באזור התעשייה בתלפיות לא מסתובבים עם שכפ"ץ. 20 קווי אוטובוס יוצאים בכל דקה ביממה משכונת רמות למרכז העיר, וכשתושב גילה רוצה להרחיב את הגינה הוא לא מבקש אישור מהעירייה הירדנית. הירדנים לא כאן כבר 43 שנה.
זו ירושלים הישראלית. היא מאוחדת ומרוצפת שכונות יהודיות שנבנו בארבעת העשורים האחרונים, בלי שהעולם הערבי איים במלחמות. ישראל בנתה ואף אחד לא חשב לגנות. ישראל הרחיבה ואף אחד לא חשב למחות. אלפי יחידות הדיור שצמחו שם לא הנפיקו שום התייחסות חלושה.
חשוב מה יעשו היהודים
והנה סגן הנשיא ביידן כועס ומוחה על כך שישראל מתכננת לבנות יחידות דיור חדשות בהתנחלות רמת שלמה, וגם מזכ"ל האו"ם גינה. הירושלמים ששמעו את זה הרימו את הגבות מעל הפסוליה. רמת שלמה היא התנחלות? זו שכונה חרדית צפופה ונטולת ירק, שהסתירה את הנוף לתושבי גבעת המבתר וגזלה חלק מהיער של שכונת רמות. הכל בתוככי ירושלים. בתוך תחומיה המוניציפליים של בירת ישראל.
ובכן, איך נשמטה הלגיטימיות של השכונות האלה? איך הפכו רבע מתושבי הבירה למתנחלים? למי תודה, אם לא לתנועת שלום עכשיו אשר החלה בסימון השכונות החדשות בירושלים - וביידן החרה החזיק אחריהם. הסימון בעיפרון של שני הגנרלים בבית הנטוש ב?1948 היה לתנ"ך של השמאל הקיצוני.
לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים, אמר בן גוריון, וצדק. כשהיהודים של שלום עכשיו עוקבים בדו"חות שלהם אחר רמת אשכול ומדווחים על הגידול במספר המתנחלים בנווה יעקב, הם משנים את מחט המצפן הבינלאומי ביחס לירושלים.
האמת היא שאין הפרדה בירושלים, והשמאל הקיצוני בישראל הוא זה שיוצר אותה באופן מלאכותי ומשווק אותה לעולם כולו.