וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא ברור: מה הדבר הכי טוב לנשים?

אמונה אלון

10.3.2010 / 8:17

הנתונים על השוויון בין המינים בישראל, שהוצגו כמדי שנה לכבוד יום האישה הבינלאומי שחל אתמול, מלמדים, כמדי שנה, שאין התקדמות של ממש בעניין הזה. יותר נשים, זה נכון, מגיעות היום ליותר הישגים ביותר תחומים. אבל כשמסתכלים על המצב בכללותו, מתברר שנשים בישראל עדיין מרוויחות באופן ניכר פחות מגברים. גם כשהן יותר משכילות הן עדיין ממעטות להגיע לעמדות השפעה, הגם שהן יותר מסוגלות להצליח בהן.

כיוון שזה המצב, הן במגזר העסקי והן בציבורי, אין פלא שנשים עדיין פחות חזקות מן הגברים גם במגזר המשפחתי. אם ערכה של אישה נמוך בכלכלה ובפוליטיקה, טבעי שהוא יהיה נמוך גם בביתה הפרטי. בחברה שבה אישה מנכ"ל היא עדיין חיזיון יותר נדיר מאישה עוזרת?מנכ"ל, קשה לאחוז הנשים המוכות להשתנות.

המהפכה הפמיניסטית הצליחה, והיא נמשכת בהתמדה. אבל אפילו בארה"ב - המובילה את המהפכה הזאת בגאווה מוצדקת - הסיכוי שתיכנס אל הבית הלבן נשיאה אישה עדיין שואף לאפס. גם החברה הישראלית מאפשרת לנשים לנסות את כוחן בכל מה שגברים עושים, אבל במוקדם או במאוחר אומרת להן "עד כאן".

לא רק באמצעות תקרת הזכוכית, הידועה לשמצה, המונעת מהן להתקדם, אלא בעיקר בשלל חסמים תרבותיים וערכיים שנשים אינן עוברות אותם. ולא משום שאינן יכולות אלא משום שהן לא באמת רוצות לעבור. אישה שמתקדמת יותר מדי עשויה להרוויח מעמד ויוקרה, אבל עלולה להפסיד נשיות.

קורה שאישה רוצה להיות מנכ"ל, ח"כ או נשיאת ארה"ב. אבל כמעט לא קורה שאישה אינה רוצה להיות אמא.

תנו לנשים לחיות

עם כל השפע המבורך של ועדות, מחלקות ועוד גופים רבים ושונים השוקדים על הנושא היקר והחיוני הזה, מלאכת שיפור מעמד הנשים בישראל היא כרוניקה של מפח נפש ידוע מראש. הרשות הממלכתית לקידום מעמד האישה, שהוקמה על ידי בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה, היתה ועודנה הישג מרשים. אבל כמה מרשים יכול להיות קיומה של רשות כזאת אם מעמדה של אשת ראש הממשלה עצמה עודנו נתון למשיסה תקשורתית באופן שמעולם לא היה קורה כאן לשום גבר?

כשמסכמים את הנתונים ורואים איך אפילו באמריקה נשים מפנות היום הרבה מן המרץ הפמיניסטי שלהן לחזרה אל תפקידיה המסורתיים של האישה בבית ובמטבח, אי אפשר שלא לתהות אם כל ה"שוויון בין המינים" הזה הוא אכן אפשרי ורצוי. או שבעצם אין בכלל חיה כזאת והכי טוב שנשים לא תילחמנה על הזכות להיות כמו גברים, אלא על הזכות להיות נשים.

לא לחינם מתלבטות, בדרך כלל, גם גדולות הפמיניסטיות בשאלה אם לעודד הצעות חוק פופוליסטיות שעניינן הטבת תנאי העבודה של נשים. אם החוק יחייב כל מעביד להעסיק אמהות לילדים קטנים רק שש שעות ביום, איזה מעביד יסכים להעסיק אמהות לילדים קטנים?

מצד שני, איזו אישה תוכל לצאת לעבודה - מלבד במקצוע ההוראה הנשי הקלאסי (ונמוך המשכורת) - אם פירוש הדבר יהיה שהיא תפגוש את ילדיה הקטנים רק בסופי שבוע?

אולי צדקו הסובייטים שקבעו את יום האישה ב?8 במארס כחג לאומי מאז 1966, והנהיגו בו בעיקר זרי פרחים ושוקולדים "לכבוד הנשים שלנו". אישית, זילזלתי במשך שנים במחוות גבריות ג'נטלמניות לכאורה, שאינן באות למעשה אלא להקטין נשים ולהדגיש את התלות שלהן בהגנה וב"פינוק" שרק גברים יכולים כביכול להעניק להן.

במסגרת הזלזול הזה גרמה לי מסורת ה"יום כיף לנשים" סלידה עמוקה, בעיקר כשהיא כללה לא רק סדנת איפור ותצוגת אופנה, אלא גם הרצאה סכרינית על "העצמת נשים". חסר היה רק שבסוף כל ה"כיף" הזה יפנו את המשתתפות אל המעון הקרוב לנשים מוכות כדי שה"העצמה" תהיה מושלמת.

היום אני כבר לא יודעת מה עדיף. שוויון או לא שוויון, תנו לנשים לחיות ולעשות כרצונן. ואל נא תשכחו, מדי פעם, את הפרחים והשוקולד.

  • עוד באותו נושא:
  • נשים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully