המו"מ זקוק לארה"ב

כמי שניהל 3,000 שעות של משא ומתן ישיר עם הפלסטינים, אני כמובן חסיד של מו"מ ישיר, אך בקונסטלציה הנוכחית, בה הפערים בין הצדדים והחשדנות ביניהם כה גדולים, יש דווקא יתרון בשיחות קרבה בתיווך אמריקאי. זאת, כיוון שארצות הברית נתפסת על ידי שני הצדדים כמתווך הוגן והיא יכולה לעצב עבור שני הצדדים את הקווים האדומים. גם מול ארצות הברית יש לשער שעמדות הפתיחה של שני הצדדים יהיו יותר מציאותיות. מכל מקום המתודולוגיה אינה קריטית אלא התכנים.

יש לשער ששני הנושאים הראשונים לדיון יהיו גבולות הקבע וסידורי הביטחון. הפלסטינים מעוניינים כי הגבול יהיה על בסיס 67' עם תיקונים מינימליים וחילופי שטחים. ממשלת נתניהו תרצה שינוי גבול משמעותי הרבה יותר וכנראה לא חילופי שטחים פרלליים. כאן יש לקוות להצעות גישור אמריקאיות, כדי לקיים גושי התנחלויות וחילופי שטחים. באשר לסידורי הביטחון מערכת הביטחון תגיש את סדרי הביטחון שלנו במעברים לירדן, בבקעה, בקו הגבול ובאוויר. הפלסטינים יראו בכך פגיעה בריבונותם ובנושאי הגבולות יש לשער שהמתווך האמריקאי יוכל לקחת שני נושאים אלה - הגבולות והביטחון - כדי להציע עסקת חבילה שתענה על האינטרסים של שני הצדדים.

אני מאמין שהדבר אפשרי וכי המנהיגים מעוניינים בהסדר בידעם את האלטרנטיבה. השאלה היא אומץ לב לקבל את ההכרעות הקשות עתה. העניין הוא בנפשנו בעיקר בהינתן האיום האירני, שיאבד הרבה מעוקצו עם התקדמות תהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים. גם כמי שלא נמצא במחנה של נתניהו עלינו לאחל לו הצלחה וכי יעזור עוז להביט לעבר האינטרס הישראלי ארוך הטווח ולא לאינטרסים ושיקולים פוליטיים קצרי מועד.


*הכותב הוא נשיא מרכז פרס לשלום, שימש בעבר כמתאם שיחות השלום והנושא והנותן הראשי מול המשלחות הפלסטינית והסורית במו"מ לשלום מטעם ממשלת רבין-פרס וכן כראש המשלחת הישראלית להסכמי אוסלו.