פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדינת ישראל זקוקה לשוק חשמלי

      האתר האינפנטילי של משרד ההסברה הוא רק קצה הקרחון. יוני מנדל חושב שאילו מדינת ישראל היתה בן אדם, היא היתה מיד נשלחת לאשפוז כפוי

      רבות כבר נכתב על הקמפיין החדש והילדותי של משרד ההסברה, שהוכיח שלא רק כסילות פוליטית נמצאת בבסיסו, אלא גם הבנה לוקה בשיווק. אבל הקונטקסט שבו יש להבין את הקמפיין הזה הוא כעוד נדבך בשרשרת הארוכה כל כך של תירוצים ישראלים, הסברים, התפתלויות, וזריית חול בעיני העולם שמלווים את הפוליטיקה והחברה הישראלית מאז ימיה הראשונים, מאז הנכבה הפלסטינית וכלה בכיבוש המלווה אותנו עד ימינו אנו. נקודת המוצא היא שאנחנו בסדר. עכשיו רק צריך להסביר את זה. קחו את מלחמת לבנון השניה כדוגמה. המלחמה שבמהלכה נהרגו 1,600 לבנונים ו-160 ישראלים, ושחיזקה פוליטית את חיזבאללה בצורה חסרת תקדים, היתה מלחמה שלא רק שאסור היה לנו להתנגד לה, אלא שהיינו חייבים להסביר אותה לעולם.

      ועדת הכנסת לנושא ההסברה קבעה לאחר שבועיים מתחילת המלחמה, שיש להוציא "צו גיוס וירטואלי" לגולשים הישראלים על מנת שיסייעו למדינה לנצח את מלחמת ההסברה ברשת. יו"ר הוועדה זבולון אורלב אמר: "במלחמת ההסברה המקוונת איננו ממצים את היכולות ואת הפוטנציאל שיש לעם היהודי... יש לגייס את הציבור כולו למלחמה הקשה שאנו מנהלים, מתוך הבנה שהיא חיונית לא פחות מאשר הקרב הפיזי שמתנהל בשעה זאת. קראנו לכך צו גיוס וירטואלי, ואני מאמין שקריאה כזאת שלנו גם תיענה". כשהמלחמה הסתיימה, השגריר לשעבר זלמן שובל הקדיש כתבה לנושא תחת הכותרת "בלתי מספיק בהסברה". ערוץ 10 הקדיש פרק ביומן המלחמה שלו ל"כישלון ההסברה". גם ועדת הכנסת להסברה קבעה שמשרד החוץ לא היה מוכן, מבחינת ההסברה כמובן, להדרדרות הביטחונית בצפון. מבקר המדינה הקדיש להסברה הישראלית פרק משלו בדו"ח אותה השנה, והמליץ להקים "מטה הסברה".

      למלחמה שישראל ניהלה בעזה 30 חודשים מאוחר יותר, גוייסו שוב חיילי ההסברה. משרד החוץ הישראלי דאג "להסביר" לעולם את המלחמה מבעוד מועד, לשלוח טילי קסאם בדואר דיפלומטי ולשגר "מסבירים על אזרחי" לבירות אירופה. לקראת סיום ההתקפה, אפילו "שיר הסברה" שנקרא, איך לא, "למען המחר", הולחן וחובר בחיל החינוך של הצבא המוסרי בעולם. "רוב הזמן אתה נושך שפתיים", אמרו מילות השיר, "אך יש זמנים שכמו מיתר מתוח, להשלים עם המצב כבר אי אפשר". אי אפשר, אין ברירה, היינו חייבים. כשהשיר יצא אל אוויר העולם כבר נקבע מותם של יותר מ-1,400 פלסטינים בעזה.

      הצקצוק הלאומי

      הקונספט של ההסברה הוא כה חזק בחברה הישראלית, שאנו פשוט נוטים לקבל אותו כמובן מאליו, כחלק מאיתנו. בשנת 2005 עלתה לאוויר תכנית ריאליטי בשם "השגריר". שנה לאחר מכן, לאור ההצלחה הכבירה, כבר הושקה תכנית ההמשך - "השגריר 2". המטרה, עפ"י התכנית, "לתת ל-14 ישראלים (יהודים כמובן) הזדמנות חד פעמית להשפיע על דעת הקהל העולמית". השופטים בתכנית, רק למי שלא זוכר, כללו את דובר צה"ל לשעבר (תא"ל נחמן שי) ראש השב"כ לשעבר (יעקב פרי) וראש אגף כח אדם בצה"ל לשעבר (אלוף גיל רגב). מי אם לא הם יודעים טוב יותר איך להסביר את ישראל.

      קונספט ה"הסברה" לא נותר כמובן באג'נדה של משרד החוץ או התקשורת. תחת זאת, הוא חדר לכל חלקה טובה של החברה הישראלית. רשת בתי הספר של 'אורט' יזמה את פרויקט "הסברה צעירה". היא אפילו הקימה אתר אינטרנט למען הסברתה של מדיניות ישראל. הסוכנות היהודית יזמה משלחת הסברה של תלמידי תיכון לוושינגטון. תיכון "הריאלי" בחיפה יזם את פרויקט "שגרירים צעירים". אוניברסיטת תל אביב דאגה בינואר 2009 לסמן שגם היא חלק במקהלת ההסברה הלאומית.

      בשלבים האחרונים של המלחמה בעזה, כשהפסקת האש כבר הוכרזה, אך עוד לפני יציאת כוחות צה"ל מהרצועה, יצאה אגודת הסטודנטים במבצע "כל סטודנט שגריר". לפי הודעת דובר צה"ל, סליחה - אוניברסיטת תל אביב, "גם לאחר שהוכרזה הפסקת אש ע"י ממשלת ישראל למבצע עופרת יצוקה, הקרב על ההסברה הישראלית ממשיך... אגודת הסטודנטים בחרה להירתם למען הצלחת ההסברה הישראלית בעולם בתקופה הקרובה... עזרו לנו לסייע להסברת העמדה הישראלית ולהראות לעולם את צדקת דרכנו במלחמה בטרור ואת שאיפתנו התמידית לשלום". בשלב הזה כבר שכבו בבתי החולים בעזה 5,330 פצועים.

      אגודת הסטודנטים של תל אביב, תכנית השגריר, ראש השב"כ, ורוב רובה של החברה הישראלית, שבויים גם יחד באותו השיח, בו ישראל היא מדינה המותקפת בעולם ללא סיבה ולכן חובה עליהם "להסביר" את ישראל טוב יותר. "נכון", אומר הצקצוק הלאומי, "אנחנו לא טלית שכולה תכלת, אבל מה עם האנטישמיות? ולמה רק אותנו תוקפים? ומה היה קורה אילו היו יורים טיל על פריז?". לכל אלו יש לומר - נוחו. תירגעו. תשתו מים קרים. גם כשהעולם כולו 'התלבש' על דרום אפריקה, אני בטוח שהיו מקומות אחרים בעולם בהם היה חוסר צדק גדול עוד יותר ובהם היו עוד יותר הרוגים מאשר ביוהנסבורג או בקייפטאון. אבל בכל זאת, הקמפיין נגד האפרטהייד היה מוצדק, בדיוק כמו הקמפיין נגד מדיניות האפליה והכיבוש. על פריז אגב, לא יירו מחר בבוקר טיל. בטח לא סתם כך. אולי, אם הם יכבשו את הפלסטינים 43 שנים, ואם הם יכחישו את הנכבה הפלסטינית ואת גירוש מאות אלפי הפלסטינים מבתיהם, אולי גם אז ייפלו שם טילים.

      עניין של אובססיה

      המקום החשוב שההסברה תופסת בחיינו יכול להצביע בעיקר על האובססיביות שלנו "להסביר" ו"להצדיק". אם אנחנו הרי בסדר, אז המתקפות על ישראל חייבות לנבוע ממקום אחר - או מאנטישמיות או מהיעדר הסברה. אפשר להפוך את זה למשחק: דו"ח גולדסטון – אנטישמי. הביקורת של האו"ם נגד הכיבוש – היעדר הסברה. צו מעצר נגד המעורבים בהטלת פצצה בת טון על שכונת מגורים בעזה – היעדר הסברה. האשמה של ישראל בירי מכוון נגד גשרים ומטרות אזרחיות בלבנון – אנטישמיות. וכיוצא באלה, כיד הדימיון הטובה עליכם.

      האובססיה הישראלית "להסביר" יכולה להיות משולה לשימוש מוגזם, בהמון אנרגיה, אבל במקומות הלא נכונים. "הסברה", או לא מספיק ממנה, הפכה אצלנו להסבר על "התדמית הרעה שלנו" בעולם. אבל "התדמית הרעה שלנו" לא קשורה להסברה, בטח שלא ללא-מספיק ממנה. על ידי שימוש מוגזם בקונספקט של ה"הסברה" לניתוח ביקורות נגד ישראל, מצליחה החברה הישראלית לעשות הכל חוץ מלהסתכל עמוק פנימה על רצף בל יתואר של מהלכים פוליטיים חד צדדיים, אנטי-פלסטינים, שמפלים תמיד לטובה יהודים בלבד, ושעסוקים בהפיכתה של מדינת ישראל ל"מדינה יהודית לערבים ודמוקרטית ליהודים", כמאמר המשורר.

      ה"הסברה" הישראלית, יש לציין, עושה עבודה מצוינת. האתרים הישראליים מתורגמים תמיד לכמה שפות, הדוברים הישראלים מדברים אנגלית רהוטה ונראים תמיד מקצועיים יותר ממקביליהם הפלסטינים. כמו כן, לצה"ל יש מחלקת תקשורת חדשה, וגם חשבון יו-טיוב, ושגרירויות ישראל בעולם מתחילות לפרסם מסיבות עיתונאים דרך הטוויטר. משרד החוץ אפילו השיק אתר בפרסית, ונראה שמדינת ישראל הממסדית הבינה היטב ש"המדיום הוא המסר". למרות כיבוש של 43 שנים, סיפוח לא חוקי של מזרח ירושלים והגולן, ישראל עדיין מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם כל מדינות אירופה ועם כל המעצמות העולמיות. זה הישג חסר תקדים למדינה שבמשך 62 שנות קיומה בנתה עיירות, כפרים, ערים וקיבוצים ליהודים בלבד, ולא בנתה כפר אחד לרפואה, או יישוב, שלא לדבר על עיר, לאזרחיה הערבים. במדינות אחרות, כך ניתן לקוות, הגזענות כבר היתה נעצרת קודם.

      ההסברה הישראלית היא שיח שמאגד תחתיו, כך נראה, את כולנו. למלחמת עזה, כזכור, אסור היה להתנגד, ואותם חסידי אומות עולם שהעזו לצאת להפגנות ולשאת שלטים נגד המלחמה - מצאו את עצמם במעצר. היו, אגב, 832 כאלו. יהיו מי שיטענו, ואני כמובן ביניהם, שמאמצי ההסברה לא רק שלא מסייעים לנו, אלא בעיקר עושים את ההפך. עם כל הכבוד למשרד החוץ ולליברמן, או למשרד הפרופגנדה של אדלשטיין, הבעיות של ישראל לא נמצאות בהסברה, אלא עמוק עמוק במדיניות הפוליטית הישראלית. לעולם לא אכפת באיזה עטיפה אנחנו עוטפים את המלחמות שלנו, אלא בעיקר מה מכילה הקופסה הפוליטית שאנחנו מציעים.

      אם אנחנו באמת רוצים לשפר את תדמיתה של מדינת ישראל, אולי כדאי להניח ל"הסברה" ולהתרכז בהפסקת הכיבוש, בהתנגדות לאפליה ובהחזרת הבתים לפלסטינים בשייח' ג'ראח. זה יהפוך את פניה של ישראל ליפים הרבה יותר. ה"תדמית הישראלית" תקבל אז חיזוק הרבה יותר חיובי מאשר עוד קמפיין אווילי של "הסברה".