פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "עג'מי": אל תתנפלו על הבמאי

      אמנות איננה מייצגת מדינה. במקרה הטוב, כשהשלטון מעניק מידה של חופש לאזרחים, פריחתה של היצירה האמנותית מבטאת את מידת החופש בחברה. במקרה הרע, כששלטון טוטליטרי כופה על אמנים לייצג את האידיאולוגיה השלטת, נוצר זבל אמנותי שהצחנה העולה ממנו מבטאת את צרות אופקיו ואת רשעותו של השלטון.

      לכן אין זה מקרה שמיטב היצירה האמנותית, מאז ומעולם, לא ייצגה את השלטון, לא את השליטים ואף לא את האידיאולוגיה השלטת בחברה. יצירה אמנותית טובה היתה ותהיה תמיד ביטוי נאמן, מדויק וייחודי לחוויית המציאות של האמן עצמו, אשר מבטא את תחושותיו, את מצוקותיו, את אושרו ואת אומללותו בחיים. בקיצור, את מנת חלקו עלי אדמות.

      הביטוי הייחודי הזה איננו מייצג את עמו של האמן ובוודאי שאינו מייצג את המדינה שבה הוא חי ויוצר.

      אינגמר ברגמן לא ייצג בסרטיו את השבדים וגם לא את המדינה השבדית, ומי ששוחח עם שבדים על מידת השבדיות של סרטיו של ברגמן יכול היה לשמוע מפיהם שדמות האדם ותחושת העולם המצטיירות בסרטיו אינן מייצגות את השבדים.

      גם סרטיו של צ'רלי צ'פלין אינם מייצגים את האומה האמריקנית, ולא את הפנטגון ולא את הבית הלבן. ומי שהיה מצפה שסטנלי קובריק יכריז ש"התפוז המכני" מייצג את המדינה האמריקנית היה בוודאי מתאכזב.

      בשלהי שנות ה?60, עם הליברליזציה שהנהיג אלכסנדר דובצ'ק בצ'כוסלובקיה, השקיעה המדינה ממון רב בעידוד תעשיית הקולנוע שלה. התוצאה היתה פריחה של קולנוע מעולה שהיה רחוק מאוד מחנופה למדינה הצ'כוסלבקית. הקולנוענים המעולים שצמחו בפראג לא שרו "מה יפית" לשלטון הצ'כי או לאידיאולוגיה השלטת שהיתה עדיין קומוניסטית, אם גם ליברלית. הם לא היללו את המדינה, אף שהיא העניקה להם תמיכה ביד רחבה.

      שיתוף פעולה מפיח תקווה

      לואי בונואל, שנחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים של כל הזמנים, נאלץ לחיות וליצור את מרבית סרטיו מחוץ לגבולותיה של מולדתו, ספרד. בין השאר העיד על עצמו כי תמיד עסק בדברים שריגשו אותו. בדיוק את הדברים האלו שאף להעביר אל הקולנוע. המדינה הספרדית, שנשלטה בידי הדיקטטור פרנקו, לא נמנתה עם הדברים שריגשו אותו, והוא לא ייצג אותה. כיום ספרד מאמצת אל ליבה את בונואל ולא את פרנקו.

      כשמיכאל בן?ארי מן האיחוד הלאומי מודיע כי בכוונתו ליזום תיקון לחוק הקולנוע שלפיו לא תינתן תמיכה לסרט אלא אם כן יוצריו יחתמו על הצהרת נאמנות לישראל, זה גורם לי להפליג במחשבותיי ולהיזכר בימים האפלים ההם, כאשר משטרים טוטליטריים התירו רק לאמנים מלחכי פנכה ליצור בתחומי שלטונם.

      "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי מבטא את אחד משיאי הפריחה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. הוא תוצר כישרונם של יוצריו, והוא מביא למרקע מציאות שריגשה אותם, כדבריו של בונואל, ולא איזו אידיאולוגיה מפוקפקת מטעם השלטון בר החלוף ששורר עכשיו במשך רבע קדנציה במדינת ישראל.

      "עג'מי" בטח לא מבטא את הטענה שהערבים מאסו בשותפות. אדרבה: האמת היא שהסרט הזה מביע, בין היתר, דווקא את המיטב הגלום בשיתוף פעולה יצירתי נפלא בין יוצר ישראלי?יהודי ליוצר ישראלי?ערבי, ומפיח תקווה גדולה שגלומה בשותפות הזו.