אובמה זקוק לתוצאות עד נובמבר

"שיחות הקירבה" בין ישראל לבין הפלשתינים, שעליהן הודיעה אתמול ארצות הברית, אינן דיון או בירור משותף אלא מסגרת הדומה יותר לבית המשפט או לבוררות כפויה. הצדדים אינם מאמינים ביכולתם להגיע להסכם בסוגיית "שתי המדינות לשני העמים", שמעוררת התנגדות חריפה באגפים הממוקמים היטב בתוך הממשלים של ישראל והפלשתינים.

הם יבקשו לשכנע את השופט הראשי - המתווך האמריקני - ועמיתיו באירופה כי הצדק עימם, ולא עם היריב. מן השיחות בקמפ דיוויד ב?2000 יצאו הפלשתינים וידם על התחתונה. אהוד ברק הסכים לדון בחלוקת ירושלים והם נמלטו מהמשא ומתן.

ב?2009 הציע להם אהוד אולמרט למוסס אפילו את העיקרון השולל את "זכות השיבה" ושוב הם נמלטו, אם כי בעולם סירבו להצביע עליהם כאחראים לקיפאון המדיני. לסיבוב הנוכחי מתייצבת ישראל מעמדה סבוכה יותר. בנימין נתניהו אינו יכול להציע לאבו מאזן את מה שעלה בתוכניתו של אהוד אולמרט, ואם רמאללה דחתה את המהלך הקודם, מה תקבל עתה?

יותר מכך, נראה כי לראשונה עומדים הפלשתינים להעלות הצעה משלהם, שמבוססת על נסיגה לקווי 1967 עם חילופי שטחים בהיקפים זעירים בלבד (עד שני אחוזים), ואילו ישראל תגיע לשיחות ללא מפה. הפלשתינים מקווים כי הימנעות ישראלית מלהתייחס להצעתם תביא לראשונה את ארה"ב לתמוך בהם ולהצביע על נתניהו כעל מי שאחראי לעצירת התהליך.

האם יכול ראש הממשלה להעלות הצעה נגדית לזו שיביא אבו מאזן?

בנתונים הקואליציוניים הנוכחיים המירב האפשרי הוא מה שנחשב לצמיחת המדינה הפלשתינית מלמטה למעלה - רעיון שהועלה תחילה על ידי משה (בוגי) יעלון ואפשר כי מתבצע בהדרגה על ידי סלאם פיאד. רק שעד מימושו יבקשו הצדדים לכבוש את לב אמריקה ואירופה.

היציאה לדרך אינה מתנהלת בתנאים שווים, וכבר אתמול נמצא סנאטור חשוב שאיים בצמצום הסיוע האמריקני אם שני הצדדים לא יגמישו את עמדותיהם. המערכה תהיה יותר קשה מאשר ארוכה. רק שהצדדים אינם באים עם מפות אלא עם שעוני עצר. ברק אובאמה זקוק למשא ומתן עד לבחירות בארצו בנובמבר. נתניהו ואבו מאזן ידברו כשעינם צופה לתאריך סיום הקפאת הבנייה.