לאחרונה נדמה כי אמצעי התקשורת בישראל הצליחו לחצות אפילו את גבול המזוכיזם שכה חביב עליהם. הדוגמה הבולטת ביותר נעוצה בדיווחים על החיסול בדובאי. בתחילה, הדיווחים באמצעי התקשורת בישראל על ההתנקשות היו מלאי חיוניות. אולם, כאשר נודע שנעשה שימוש בדרכונים זרים של ישראלים בעלי אזרחות כפולה, כבר החלו פרשנים, שעד לא מכבר הציגו את ראש המוסד מאיר דגן (שלפי פרסומים זרים וללא כל הוכחה רשמית אחראי לפעולה) כ"סופרמן" - לדרוש את ראשו.
סביר כי העובדות האמיתיות הנוגעות להתנקשות במחמוד אל?מבחוח לעולם לא ייחשפו. המידע שמשטרת דובאי הציגה מלא בדיסאינפורמציה. אבל לא זה העניין. כידוע, לכל מדינה יש גם סוכנות ביון שפועלת באופן סמוי מעין הציבור. אין זה אומר שעלינו להסכים באופן עיוור לשימוש בדרכונים מזויפים של מדינות ידידותיות, אך זוהי גישה מוכרת בכל סוכנויות הביון המערביות. מכיוון שהמוסד נחשד בדבר כולם המשיכו לדון בסוגיה כאילו מעולם לא נעשה דבר כזה. כדאי לשאול אם היתה נוצרת כזו מהומה סביב דרכונים מזויפים שהפעילה סוכנות ביון מסוימת, לו היה נהרג אחד מסגניו של בן לאדן. אך עיתונאים - זרים ואפילו ישראלים - כמו שכחו שבדובאי חוסל רוצח, ודנו שוב ושוב בדרכונים.
עניין נוסף שהוצג באופן מעוות בתקשורת קשור לביקורם של חברי ג'יי סטריט ומשלחת מטעם הקונגרס האמריקני בישראל לפני כשלושה שבועות. מדובר היה בביקור של חמישה חברי קונגרס במסגרת משלחת שיזם הארגון "כנסיות למען השלום במזרח התיכון", ארגון הידוע באג'נדה האנטי?ישראלית שלו. אנשי ג'יי סטריט תיאמו את הביקור, ומשרד החוץ נטל אחריות לארגן להם פגישות.
להטות את ממשל אובמה
אולם משרד החוץ סירב לכלול בהזמנה לפגישות את נציגי ג'יי סטריט, ארגון הידוע בפעילויות המנסות להטות את ממשל אובמה נגד הממשלה הישראלית. צריך להדגיש כי לא מדובר היה בחרם על חברי הקונגרס האמריקנים, אלא בהחלטה של משרד החוץ שלא לכלול את ג'יי סטריט ואנשי "כנסיות למען השלום במזרח התיכון" בפגישות הללו. ומיד נשמעו התקפות על כך שהממשלה ומשרד החוץ נוקטים פעולות הרסניות של חרם. סליחה? אני זוכר מקרים רבים שבהם ליוויתי לישראל בכירים מבתי הנבחרים של אוסטרליה והעולם, ואף פעם לא הוזמנתי להשתתף בפגישות ישירות בין נציגי הממשלה למחוקקים שבאו לביקור. מדוע שאנשי ג'יי סטריט ואנשי ה"כנסיות" כן יוזמנו?
אדרבה. בעקבות זאת, ערכו אנשי ג'יי סטריט מסיבת עיתונאים, שבה השתתפו גם חברי הקונגרס, ובה תקפו את משרד החוץ בטענה כי אנשיו "סירבו לאפשר פגישות עם חברי קונגרס שהם מאוהדי ישראל". זה לא נכון עובדתית משני כיוונים. אל"ף, משרד החוץ לא מנע פגישות. בי"ת, מבין חמשת חברי הקונגרס רק אחת, מרי ג'וי גילרוי, הצביעה בעד החלטת בית הנבחרים (שעברה ברוב מוחץ), שגינתה את דו"ח גולדסטון והדגישה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. יש בכך אמירה מסוימת על הגדרת ארגון ג'יי סטריט למיהו "פרו ישראלי". וזה, כמובן, לא הטריד עיתונאים רבים, שהצטרפו להתנפלות על הממשלה הישראלית.
דוגמה נוספת להלקאה העצמית של התקשורת היא תקיפת הממשלה בנוגע לאתרי המורשת. הודעת הגינוי הראשונה, שבאופן לא מפתיע הגיעה מהאו"ם, טענה כי האתרים נמצאים מעבר לקו הירוק ויש להם "חשיבות היסטורית ודתית לא רק ליהדות אלא גם לאיסלאם ולנצרות". זו, כמובן, טענה אבסורדית. הרי האתרים נגישים לבני כל הדתות רק מפני שהם תחת שליטה ישראלית. מה גם שהאינטרסים של המוסלמים ושל הנוצרים ודאי לא יישמרו אם אתרים אלו יישחקו. אבל איך נתגולל על האו"ם והפלסטינים, שהחלו לאיים במהומות, כשאצלנו התנגדו להחלטה כה פשוטה והגיונית?
הממשל האמריקני, אשר מודע לקשר הסימבולי של העם היהודי לאתרים אלו וידע שאין בהחלטה הפרה של הסטטוס קוו הפוליטי, יצא בהצהרות המזכירות את אלו של האו"ם. יש לראות את תגובתם על רקע הכיסוי התקשורתי השלילי שהיה לכך אצלנו. במקום לגנות את איומי הפלשתינים ולהתמקד בקשר הנצחי של העם היהודי לאתרים קדושים אלו, לועגים לממשלה. בעיית ההסברה שלנו בעולם קשורה גם ליחס שלנו אל המורשת שלנו. אם אנו מנועים מלזהות שלושה מהסמלים החשובים ביותר של היהדות כאתרי מורשת לאומיים, אנו בעצם מערערים בעצמנו על תפיסתנו הלאומית כולה.