לימור לבנת לא קנתה את עג'מי

אחרי אינספור התרפקות והבעות גאווה לאומית על הישגו של "עג'מי" – מועמדות לאוסקר, מגיע הבמאי סכנדר קובטי ומעז להביע דעה. קובטי טוען, כי למרות שהסרט מייצג את ישראל באוסקר מבחינה טכנית מכיוון שהופק בה, (כן, גם קיבל ממנה מימון), הוא אינו רואה בעצמו כמי שמייצג את ישראל.

נו באמת, ניתן היה לצפות מקובטי לגלות הבנה טובה יותר של המתרחש בארצו. האם באמת חשב שמטרת המימון הניתן לסרטים בארץ נועד לקדם את תרבותה? האם חשב שליוצר הזוכה במימון הקרן זכות לחשוב חשיבה עצמאית? קובטי היה צריך לדעת שהמימון קונה בעצם לא רק תרבות משופרת, כי אם את הסרט כולו, על שחקניו ובמאיו, שתמורת שני המיליונים מנוכסים כליל לישראל ואל להם להביע עמדה אשר אינה עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס.

ובכן, למרות תפיסתה של שרת התרבות לימור לבנת, ובוודאי של ח"כים דוגמת מיכאל בן ארי, המימון המוענק על ידי המדינה ליוצרי סרטים לא נועד לשרת את משרדו של שר ההסברה, הוא נועד ליצור בארץ תרבות קולנוע מגוונת. למטרה זו, ולמטרה זו בלבד, עמד עג'מי בקריטריונים אותם דורשת המדינה מסרטים הממומנים על ידה. לא בדקתי את התקנון, אבל אני מניח שהקריטריונים האלה לא כוללים, וטוב שכך, את איבוד הזהות האישית והתמזגות אל תוך קונצנזוס חמים של "אני עומד להביא גאווה לעמישראל".

ישראל מתגאה, שוב ושוב, בהיותה מדינה דמוקרטית. מדינה דמוקרטית אמורה להיות מסוגלת להכיל בתוכה את העובדה שהיא מורכבת לא רק מ"עם" אלא גם מאינדיבידואלים, אשר חייהם ופועלם אינם מוקדשים בהכרח אך ורק לפיאור שמה של המדינה. לא כל ספורטאי הלובש את מדי ישראל בחו"ל הופך באחת לכלי ריק שנועד למלא את מיכל הגאווה הלאומית ולא כל יוצר אשר אמנותו מוצגת בחו"ל מכר את יצירתו למדינה בשביל הזכות לעשות זאת.

זו היתה העסקה – אתה תעשה סרט טוב, אנחנו נסייע לך כספית. עכשיו, עולה הזעקה, יש להוסיף סעיף לעסקה – חובת נאמנות, ייצוג ואי העברת ביקורת. ובכן בסעיפי העסקה המקורית הסרט עומד, ובכבוד. הקולנוע הנעשה בישראל טוב יותר איתו מאשר בלעדיו. על זה שילמה המדינה כסף לקובטי, את הזכות להשתיק אותו ולדרוש ממנו להתעטף בדגל המדינה היא לא קנתה. גם אם דעותיו, משום מה, אינן קונצנזואליות. אגב, יכול להיות שמיקום דעותיו קשור לתוכן של הסרט, אולי כדאי ללבנת ובן ארי לנסות לצפות בו.