הצלחתו של הסרט "עג'מי" מתורגמת מיד, כמו תמיד אצלנו, להצלחה ישראלית?לאומית. גם אם מדובר בסרט שמציב מראה קשה לעין הישראלית, גם אם הוא מתאר זוועות מהחיים פה, גם אם הוא מדבר בשפה שרוב היהודים נרתעים ממנה - עכשיו הוא "משלנו", מייצג "אותנו" ומביא "לנו" כבוד.
"עג'מי" לא רק מספר את סיפורה של השכונה היפואית. הוא מביא, מנקודת המבט של המיעוט הערבי?פלשתיני החי בישראל, את פלונטר הסכסוכים האינסופיים שהחברה הישראלית מנהלת בתוך עצמה. הוא מספר על חיי הערבים אזרחי ישראל ומערכות יחסיהם עם הפלשתינים תושבי השטחים וזרועות החוק הישראליות; על מצוקת הקיום של העובדים הפלשתינים המגיעים לישראל; ועל היהודים הישראלים, שקצת שונאים את הערבים אבל גם מתייחסים אליהם קצת כאל חברים, שמתנהגים כלפיהם באלימות אבל רוצים לכאורה את טובתם, שסובלים מטרור מצידם וגם מדכאים אותם.
גדולתו של הסרט היא ביכולתו לספר סיפור שנראה כמעט אמיתי על חלק מהמציאות הישראלית, וזאת בלי לנקוט עמדה חד?משמעית לטובת אף אחד. כולם קורבנות וכולם אשמים. כולם סובלים ולכולם יש אחריות למתרחש. כולם מעוררי אמפתיה וכולם מנציחים את מעגלי הדמים שבתוכם הם חיים.
לא ממש מייצג
לסרטים יש כוח עצום. הם יכולים לספר לנו את סיפור המציאות שאנחנו לא מעזים להודות בו. הם לא מחויבים לאמת ולכן אומרים אותה לפעמים בצורה הישירה ביותר. בניגוד לשיח הציבורי היומיומי שאנחנו מנהלים, דווקא הם מתארים לנו את מה שאנחנו חוששים לומר. "עג'מי" עושה זאת היטב.
בתור סרט המתחרה בקטגוריית "הסרט הזר" בטקס האוסקר ומייצג את ישראל, צריך לומר ש"ע'גמי" לא ממש מייצג את התרבות הישראלית. הקאנון הישראלי מעולם לא אימץ לקרבו יוצרים ויצירות ערביים. אמיל חביבי, אנטון שמאס, מוחמד באכרי וסייד קשוע הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. התרבות הישראלית השלטת מעולם לא רצתה ומעולם לא קיבלה לתוכה את המיעוט הזה.
אם "עג'מי" יזכה באוסקר זה יהיה הרבה בזכות מה שהוא לא: לא מייצג את רוב הסרטים שנעשים כאן. לא מייצג את השפה שבה נוצרות רוב היצירות בישראל. לא מייצג את עמדת הרוב. לא עוסק באירוע משמעותי (כמו מלחמה), אלא דווקא בחיי היומיום. ולא מנסה לעגל פינות ולספר סיפור עלילתי נוח שבו יש טובים ורעים. אולי, דווקא משום שהוא כל כך "לא", סוף סוף תזכה ישראל באוסקר.
יש לקוות שהצלחתו של "עג'מי" תיטיב עם התרבות הישראלית. היא תפתח אותה ותאפשר ליותר קולות בתוכה להתבטא. למרות תמורות שהתחוללו בשני העשורים האחרונים, קבוצות שלמות באוכלוסייה - כמו ערבים, מתנחלים, חרדים ועולים - עדיין לא זוכות להיכלל בשיח התרבותי השליט.
"עג'מי" הוא סרט קולנוע מצוין. אפשר להיות גאים בו. אם יזכה בטקס פרסי האוסקר, יהיה זה עוד הישג אדיר "שלנו". אבל הוא מספר סיפור מדכא, מתסכל, עצוב, שבו אין "סוף טוב" או עתיד אופטימי כלשהו. תמונת החברה הישראלית הנשקפת ממנו, זו שגורמת להצלחתו הרבה, צריכה להדאיג אותנו מאוד. אם כבר מנכסים ומלאימים אותו, כדאי גם לזכור את תוכנו.