שוב ממלאים השבוע שני נציגים אמריקנים רמי דרג את מרכז הזירה המדינית של ישראל. אך שלושת מרכיבי ההידברות מניחים מראש כי דבר לא יבשיל בסיבוב נוסף של שיחות שהם רוקחים.
הליגה הערבית נתנה את ברכתה לארבעה חודשי שיחות "קירבה", שהן מה שנקרא פעם "נשיקה באמצעות מטפחת", ואפילו פחות מכך. כולם יודעים כי הממשלה הנוכחית אינה מתכוונת לחזור על הצעתו הנדיבה של אהוד אולמרט, שכללה קליטת צאצאי פליטים מ?1948 בתחומי הקו הירוק; וכולם גם יודעים כי אבו מאזן, אשר חמק מלהצטרף אפילו למתווה של ראש הממשלה הקודם, לא ייאות לקבל דבר מבנימין נתניהו.
הפלסטינים מגיעים בידיים ריקות
שיחות הקירבה הן ביטוי לרצון שני הצדדים לא לשבור את הכלים עם ארה"ב, שבייאוש מדעת מבקשת לקיים כלי דיפלומטי ישראלי?פלשתיני מלאכותי, הנחוץ לה כתפאורה לקראת קידום פעילותה המרכזית מול אירן. אלא שגם הפעולות להטיל סנקציות על טהרן כושלות ונבובות ומוציאות ממעגל הנפגעים יעדים הכרחיים כבנק המרכזי של אירן. חולשת ארה"ב מול ממשלת האייתוללות משליכה על כישלונה בכל זירה במזרח התיכון.
לפיכך המרכיבים הערביים לא נענו אפילו לדרישה חשובה אחת של אמריקה. המהותית שבהן באה לכלל ביטוי בתביעת וושינגטון מדמשק לחדול מלשגר נשק מתוחכם לחיזבאללה. לכך התחייבה בהחלטת מועצת הביטחון 1701, שעד היום מציגים אותה שרי הממשלה הקודמת כאולמרט, עמיר פרץ וציפי לבני כהישג, אלא שהוא ריק מתוכן.
תחת מהלכים מעשיים מוכנים גורמים אלה להעניק לארה"ב את המסכה הנחוצה לה כאילו מתקיים משא ומתן של ממש. אך מדוע הסכימה הליגה הערבית לארבעה חודשי "שיחות קירבה" ולא לתקופה ארוכה יותר, או אפילו מדוע לא קיצרה את משך הדיבורים?
אין לי אלא פירוש אחד: הקפאת הבנייה הישראלית בהתנחלויות לפרק זמן קצוב הכבידה על הדיפלומטיה הפלשתינית, שהגיעה לשולחן המשא ומתן בידיים ריקות. בעוד כארבעה חודשים תתקרב ההקפאה לישורת האחרונה שלה, ולאחריה תעמוד הממשלה בפני הכרעה קשה במיוחד. אם תבקש להאריכה היא צפויה למשבר עם הימין המובהק בליכוד ובקואליציה; ואם לאו - עם העבודה והאופוזיציה, ובעיקר ארה"ב. לצד הערבי במשוואה נוח יותר לכוון את חיציו ליום ההכרעה על ההקפאה מאשר להווה.