המארגנים של "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל (13-1 במרץ) מקווים לשכפל את מה שהם מכנים ההצלחה חסרת התקדים מהשנה שעברה, שבה הם העניקו חסות לאירועים ב?40 ערים ברחבי העולם. אולם למארגנים יש בעיה אחת בסיסית והיא הטענות המוחצות שיש נגד קביעותיהם. למעשה, בהתחשב בקושי הרב ליישם תיאוריית אפרטהייד על מדינת ישראל, יש לתהות מהי האג'נדה שעומדת בבסיס הקמפיין.
ראשית, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (1994-1948) אסר על שחורים לבחור או להיבחר בבחירות הכלליות. נאסר עליהם ללמוד באוניברסיטאות ולקבל טיפול בבתי חולים של לבנים והם גורשו מערים "לבנות". לא צריך להיות מומחה לענייני ישראל על מנת לדעת שערביי ישראל מצביעים לכנסת וכי ישנם חברי כנסת ערבים שמכהנים כסגני יושבי ראש של הכנסת. ישנו שופט ערבי ישראלי בבית המשפט העליון, ערבים ישראלים לומדים בכל האוניברסיטאות, וכמובן ישנן ערים מעורבות כמו רמלה, חיפה וירושלים.
בשנת 2006 השיב בנג'מין פוגרונד לדיווח בעיתון ה"גרדיאן" שהשווה בין המצב בישראל לאפרטהייד בדרום אפריקה. פוגרונד, שחי היום בישראל, היה פעיל נגד משטר האפרטהייד והבנתו העמוקה את הנושא נבעה גם מעצם תפקידו כסגן עורך של העיתון "ראנד דיילי מייל" ביוהנסבורג. הוא אף נכלא בידי השלטונות בשל דיווחיו.
פוגרונד ציין שכשאושפז בירושלים לצורך ניתוח הוא הביט סביבו ונוכח לדעת שהחולים, האחיות והרופאים הם יהודים וערבים. "מה שראיתי בבית החולים הדסה הר הצופים היה מחזה בלתי נתפס בדרום אפריקה שבה אני חייתי", דיווח פוגרונד. האפרטהייד היה מבוסס על עיגון הגזענות בחקיקה. בישראל, לעומת זאת, הסתה לגזענות מהווה עבירה פלילית.
מקטרגיה של ישראל גם מנסים להתמקד בגדה המערבית ובעזה. אך גם כאן הטיעונים שלהם חלשים ביותר. רוב הישראלים אינם מעוניינים בסיפוח מלא של כל הגדה המערבית אלא מעוניינים ב"גבולות בני הגנה" בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242. לא מדובר כאן בייסוד מערכות חוק נפרדות עבור קבוצות אתניות או קבוצות גזע, אלא על סכסוך סביב שטחים וגבולות.
למעשה, הרשות הפלשתינית, ולא ישראל, מחזיקה בסמכות השיפוט על הפלשתינים בשטחים השנויים במחלוקת. אפילו פקיד האו"ם הידוע בעוינותו לישראל, ג'ון דוגארד, פרופסור דרום?אפריקני למשפט בינלאומי, כתב בדו"ח השנתי שלו למועצת זכויות האדם ב?2007 ש"החוקים והמנהגים" שמיישמת ישראל בגדה המערבית "מזכירים אספקטים של אפרטהייד". אפילו הוא ידע שלא ניתן להגדיר את ישראל מבחינה חוקית כמדינת אפרטהייד.
יש להדגיש כי בסרטון הרשמי של מארגני שבוע האפרטהייד שהועלה ליו?טיוב, הם מציינים גם את ערביי ישראל ותובעים בנוסף את "זכות השיבה" - התביעה הפלשתינית להשבת פליטים לתוך ישראל על מנת להרוס אותה מבחינה דמוגרפית.
אי הכרה ביהודים
מכך עולה שמה שעומד בבסיס הקמפיין של שבוע האפרטהייד איננו פרשנות קשוחה של החוק הבינלאומי, אלא פרשנות מוטה פוליטית של ההיסטוריה של ישראל. פרשנות שאיננה רואה בעם היהודי את התובעים האותנטיים לריבונות במולדתם ההיסטורית אלא תנועה קולוניאליסטית שבאה מאירופה על מנת לגזול אדמות מהאוכלוסייה הילידית הפלשתינית.
כבר לפני שנים זיהה יאסר ערפאת את המגמות הללו, כאשר טען שההיסטוריה הפלשתינית מגיעה עד לכנענים והיבוסים. על פי הנרטיב הזה היהודים הגיעו רק במאה ה?19 על כנפי האימפריאליזם האירופי.
מסיבה זו סירב ערפאת להכיר בקיומו של בית המקדש על הר הבית ביולי 2000 בקמפ דיוויד, כיוון שהכרה זו היתה סותרת את הצגת העם היהודי כמקבילה של האפריקנרים שהגיעו לאפריקה מאירופה בעת החדשה.
גם כאן הטיעונים הפלשתיניים מתנפצים אל מול האמת ההיסטורית. בעבודתו המונומנטלית A History of Palestine, המשתרעת על פני 900 עמודים, מציין פרופ' משה גיל מאוניברסיטת תל אביב שעד למאה השביעית, עוד היתה ליהודים נוכחות משמעותית ברוב חלקי ארץ ישראל. יש אף הטוענים שהיהודים עדיין היוו את הרוב. על פי גיל, ערב הכיבוש הערבי היתה הנוכחות היהודית בארץ בת כמעט אלפיים שנה.
יתרה מכך, בכל המאות שבאו לאחר מכן ישנו מאמץ עקבי של יהודים לשוב לארץ אבותיהם. בשנות ה?60 של המאה ה?19 היוו היהודים שוב רוב בירושלים, הרבה לפני הגעת האימפריה הבריטית. החלטתו של חבר הלאומים להכיר בתביעה היהודית לבית לאומי ב?1922 היתה במפורש הכרה בזכות ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל ולא זכות חדשה שנוצרה בכפייה.
למרות טיעוני מכונת התעמולה הפלשתינית בנושא זה, רבים מהפלשתינים הגיעו לאזור רק לאחרונה. אפילו רבות מהמשפחות המיוחסות בירושלים, כמו הנשאשיבים, הנוסייבים והחומיינים, מייחסות את שורשיהן לכיבושים הערביים במאה השביעית תחת החליף השני עומאר בן אל?כתאב או אפילו לאחר מכן למאה ה?12 ולניצחון צלאח א?דין על הצלבנים. האוכלוסייה הפלשתינית בכללותה מכילה מהגרים חדשים רבים והיה זה הנשיא רוזלווט שהעיר בשנת 1939 שיותר ערבים מיהודים היגרו לפלשתינה מאז הקמת המנדט הבריטי.
הפתרון של הסכסוך הערבי?ישראלי לא יבוא כתוצאה מהתנצחויות היסטוריות אלא על ידי הכרה הדדית ונכונות להתגמש. שבוע האפרטהייד איננו נובע מכבוד לזכויות אדם אלא מיוזמה צבועה שמתעלמת מהאפרטהייד שמבצעים הפלשתינים עצמם, שהנהיגו עונש מוות על מי שמוכר קרקעות ליהודי.
יוזמה זו גם לא שמה לה למטרה להביא שלום אלא לשלול את זכויותיהם ההיסטוריות של העם היהודי. המענה לאתגר הזה הוא לחשוף את מניעיהם האמיתיים של מי שעומדים מאחורי היוזמה, שללא ספק שמו להם למטרה לפרק את מדינת ישראל ולשלול מאזרחיה את זכותם הבסיסית להגדרה עצמית.