האיום האירני: עד מתי וושינגטון תמשיך לזגזג

בשבועות האחרונים לא עובר כמעט יום שבו הנשיא אובמה, ובייחוד מזכירת המדינה שלו הילארי קלינטון, אינם מפרסמים הצהרות תקיפות נגד אירן.

במיוחד החריף הטון לאחר שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) פירסמה ב?19 בפברואר את הדו"ח התקופתי שלה, המאשים את טהרן בהפרות שיטתיות של התחייבויותיה הבינלאומיות ומצביע על מאמציה המתקדמים להשיג נשק גרעיני.

אך בו בזמן, בדיסוננס מההצהרות התקיפות האלה, נשמעות בוושינגטון הבהרות ופרשנויות שלפיהן מוטב שהסנקציות שארה"ב ובעלות בריתה האירופיות מתכוונות להטיל על אירן לא תהיינה "משתקות", כדברי דובר מחלקת המדינה האמריקנית - או במילים אחרות, לא תכלולנה צעדים כגון השבתת יצוא הנפט הגולמי האירני או חרם על טכנולוגיה מתקדמת ועל אספקת תזקיקי נפט לאירן לצרכיה הפנימיים - צעדים שאם ייושמו ייתכן שיוכלו לאיים בצורה ממשית על יציבותו של משטר האייתוללות ועל המשך מאמציו בתחום הגרעין. גם שר הביטחון ברק בביקורו בשבוע שעבר בוושינגטון שמע כנראה דברים בלתי מספקים ברוח זו מבני שיחו בפנטגון ובמחלקת המדינה. ייתכן, כמובן, שהגישה האמריקנית היא בעיקר צעד טקטי כדי להבטיח את תמיכת רוסיה - שעמדתה, כידוע, שוללת צעדים נוקשים מדי נגד אירן - בעצם עניין הסנקציות.

אך הכנופיה סביב האייתוללה חמנאי והנשיא אחמדינג'ד קוראת את המפה אחרת. דהיינו, שגם אם יצליחו האמריקנים לגייס מספיק תומכות במועצת הביטחון ליוזמה להטיל סנקציות (ואם סין לא תטיל וטו), הסנקציות האלה ממילא תהיינה כל כך "פרווה" שלא יהיה בהן כדי למנוע משליטי אירן להמשיך במעשיהם.

טהרן מודעת לכך שבארה"ב יש גם לובי, שכולל, אגב, גם את "ידידי שלום עכשיו באמריקה", ופועל נגד סנקציות של ממש. ואמנם, הפרשנות הזו של טהרן כבר באה לידי ביטוי חצוף ומתייהר בפסגת הטרור שהתקיימה בסוף השבוע שעבר בדמשק, ומלבד אחמדינג'ד ואסד אירחה גם את ראשי חיזבאללה, חמאס וארגוני טרור אחרים, וכפי שמתאר זאת הווארד שניידר, אחד מבכירי הכתבים לענייני חוץ של ה"וושינגטון פוסט", "נשיאי אירן וסוריה עשו צחוק מהמדיניות האמריקנית במזרח התיכון", ואישרו מחדש את הברית ביניהם.

אחמדינג'ד, נוסף על האיומים הרגילים שלו נגד ישראל, התרברב ש"אירן וסוריה מונעות מארה"ב להיות הגורם המוביל באזור", והוא הציע לה "לארוז את חפציה ולהסתלק" - ואילו הנשיא אסד האשים את אמריקה ב"קולוניאליזם חדש". כל זאת, אגב, כמעט באותו יום שוושינגטון הודיעה על השבת השגריר האמריקני לדמשק.

ברם, מעבר לשאלה כמה זמן יוכלו הממשל והקונגרס בוושינגטון להתייחס ליריקות האירניות והסוריות בפניהם כאל גשם, ניצבת במלוא חריפותה שאלה חשובה עוד יותר - שאלה המעוררת ספקות הן לגבי גישת הסנקציות והן לגבי מדיניות הפתיחות החדשה של וושינגטון כלפי דמשק - שלא לדבר על הסיכוי לשלום בין ישראל לסוריה. במילים אחרות, בניגוד לדעה ששלום ישראלי?סורי ינתק את דמשק מבריתה עם טהרן ושכתוצאה מכך תתוגבר החזית האזורית נגד הגרעין האירני, ייתכן שדווקא ההפך הוא הנכון, דהיינו שרק אם אמריקה תפעל בהקדם בנחישות ובנחרצות נגד אירן, בין אם כחלק מקואליציה בינלאומית ובין אם בגפה, ישתנה מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובתה, תיבלם החתירה האירנית להגמוניה אזורית - ואולי אף יקודמו סיכויי השלום בין סוריה לישראל.

בין כה ובין כה, קשה להשתכנע שהסנקציות המרוככות שעלולות לצאת בסופו של תהליך ארוך ומייגע מדיוני מועצת הביטחון אכן תבאנה לתוצאות הדרושות - ומכל מקום, סיכוין היחיד הוא בכך שלשני הצדדים, כלומר הן לאמריקנים והן לאירנים, יהיה ברור שכישלונן יביא באופן בלתי נמנע להפעלת אופציות אחרות.