עו"ד רפואה ניסה להשתלט על עיזבון לקוחה

שקט השתרר באולמה של שופטת בית המשפט לענייני משפחה טובה סיון, ברמת גן. שש שנים וחצי חלפו מאז שא' מתה ממחלת הסרטן. שש שנים וחצי של מאבק משפטי אשר הגיע לרגע סיומו. השופטת סיון עמדה לקבוע מי ירש את עיזבונה של א', שכלל מיליוני דולרים ונכסים. מצדו האחד של המתרס עמדו שני ילדיה נ', בן 17 וחצי ומ', הגדולה ממנו בשנה, ואביהם, אדם ללא אמצעים כספיים, אשר הקדיש את השנים האחרונות לגידולם. מצדו השני של המתרס עמד עו"ד דורון רפואה.

רפואה וחברתו לחיים, ל', היו חבריה הטובים של א' במשך שנים ארוכות. רפואה ייצג אותה בגירושים הקשים מהאב ותמך בה בחודשיה האחרונים בבית החולים. הוא גם היה זה שתיכנן והגה את מבנה צוואתה, שבה הוא מונה למנהל הקרן של ילדיה. על פי הצוואה נקבע כי יגבה מהקרן שכר של 3 אחוזים פלוס מע"מ בשנה. שישה שבועות לפני מותה, ערב ניתוח גורלי, חתמה א' על הצוואה. בית המשפט קבע כי רפואה לא הסביר לה, והיא לא הבינה, שבחישוב פשוט עד שהילדים יקבלו את עיזבון אמם, בידי רפואה יהיו כבר שישים אחוז מהכספים.

השופטת סיון החלה בקריאת החלטתה בשעה עשר בבוקר. ככל שנקפו הדקות הלך והתפשט חיוך גדול על פניה של הבת מ', שישבה ליד עורך דינה, עלס דוברונסקי. האב נשם לרווחה בספסל מאחור. ככל שחלפו הדקות פניו של רפואה הלכו והתכרכמו. מיד בתום מתן פסק הדין הוא עזב את האולם.

"ברור מהעדויות", קבעה השופטת סיון בפסק הדין, "כי המנוחה סמכה על רפואה, וניתן אך להצטער על כי ניצל את אמונה בו כפרקליטה וכידידה ותחת לממש את רצונה האמיתי כי עיזבונה יועבר במלואו לילדיה דאג הוא בעיזבונה לעתידו שלו". בפסק הדין ביטלה השופטת סיון את 11 סעיפי הצוואה, אשר מזכים את עו"ד רפואה בכסף.

פסק הדין שנתנה השופטת סיון, הסעיר בחודש האחרון את הקהילה המשפטית בתל אביב. בתחילה נאסר שמו של עו"ד רפואה לפרסום כמקובל בפסקי דין של בתי משפט למשפחה, המתקיימים בדלתיים סגורות. אך תנועת "עמית", אשר בראשה עומד עו"ד איתן ארז, ועיתון "גלובס" הגישו לבית המשפט בקשה לפרסם את שמו. הם טענו כי אי פרסום שמו של עורך הדין אינו מאפשר לציבור הלקוחות לכלכל את צעדיו, ויצר חרושת של שמועות לגבו זהותו של הפרקליט, אשר מחשידה עורכי דין רבים אחרים. השופטת סיון קיבלה את הטענה והתירה, בצעד נדיר, לפרסם את שמו של רפואה.

עו"ד רפואה עוסק בדיני אישות ומשפחה. הוא אמנם לא בין עורכי הדין הבולטים בתחום, אך מעשיו, כפי שפורטו בפסק הדין, גרמו לזעזוע בקהילת עורכי הדין. יו"ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, עו"ד אוריאל עינב, מוסר השבוע כי בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מתכוונים להעלות את הנושא לדיון ולדרוש את השעייתו הזמנית של רפואה.

א' היתה בת 43 במותה. אשה נאה מאוד ומטופחת. בת יחידה להורים ניצולי שואה. אמה שרדה את אושוויץ, אביה את מחנות העבודה. בארץ ההורים עשו הון מתעשייה. לאחר מות אביה, ניהלה א' את הכספים הרבים שהוריש, קנתה וסחרה בנדל"ן וניהלה חנות. היא התגוררה עם ילדיה בווילה מרווחת, בת שתי קומות, באחד האזורים היקרים של תל אביב. ב-28 ביוני 2001 הכריעה אותה המחלה.

ביום ההלוויה, כשעו"ד דורון רפואה ספד לידידתו, ילדיה, כמו כל הנוכחים, מיררו בבכי. "שלשום", אמר מעל קברה, "שלוש-ארבע שעות לפני הרדמתך, סימנת לי ביד להתקרב וקיבלתי ממך בפעם האחרונה את החיבוק. אותו חיבוק חזק לופת ומעודד... ילדים יקרים אתם זוכרים שאנחנו אתכם. אתם יודעים שאנחנו כאן תמיד בשבילכם. חברים אמיתיים לאמכם ולכם".

איש לא העלה על דעתו כי בזמן שעו"ד רפואה מספיד את א' ופונה אל ילדיה בהתרגשות ובדמעות הכול כבר היה מתוכנן וסגור. יומיים מאוחר יותר, ביום ראשון שלאחר ההלוויה, בביתה של א', התייצב מאבטח אשר חסם את כניסת ילדיה לקומה השנייה וחדרה של האם ננעל. על פי פסק הדין, עו"ד רפואה, באמצעות חברה לחיים של האם, רוקן את הכספת של המנוחה מכספים, מסמכים ותכשיטים, העביר את רכבה לחזקתו ואת בגדיה היקרים, אשר עוצבו על ידי טובי המעצבים בעולם, מסר לבית השאנטי.

בהערכה, נעלמו מהבית חפצים שערכם עולה על מיליון ומאתיים אלף שקלים. רפואה, מתברר, לא ביזבז זמן. יומיים בלבד לאחר הלווייתה, העביר לחשבונו הפרטי מחשבונה 300 אלף שקל (דבר שהתגלה רק בדיעבד, במהלך המשפט), לטענתו, לפי הוראתה של המנוחה, טרם פטירתה, על חשבון שכר טרחתו.

אך כול זה היה כאין וכאפס לעומת מה שעתידים היו בני המשפחה לגלות. גודל התסבוכת התחוור לאבי הילדים, כשבועיים מאוחר יותר, כאשר נפתחה צוואת האם המנוחה. בצוואתה ביקשה האם להוריש את רכושה הרב, הכולל מיליוני דולרים, בית גדול בנוה צדק ועוד דירת גג ודירה נוספת באזור, לילדיה. על פי צוואתה תוקם קרן נאמנות, וכאשר ימלאו להם 29 ו-30 שנים הכסף יחולק שווה בשווה ביניהם. עד אז יקבלו שני הילדים במשותף קצבה חודשית של 2,000 דולר מכספי העיזבון.

בצוואתה מינתה האשה את רפואה למנהל הקרן של ילדיה והמחליט היחידי בעניין: "החלטות הנאמן לכל דבר ועניין תהיינה סופיות ולא יהיה חייב לנמקן", ציוותה. בהמשך הורתה כי אם אב ילדיה יגדל את מי מהילדים, "לא תהא לו זכות להיכנס/להתגורר בבית". לעומת זאת, אם עו"ד רפואה ובת זוגו יגדלו את הילדים, יתאפשר לו ולמשפחתו להתגורר בביתה "ללא כל תמורה". עוד הוסיפה כי במקרה כזה "יהיה חייב הנאמן לשלם מתוך הוצאות הקרן הוצאות בנייה נוספת בבית לצורך הרחבתו ככל שיהיה סביר בעיניו". וגולת הכותרת: שכרו של רפואה עבור עבודתו כמנהל הקרן, על פי הצוואה יהיה "שלושה אחוז פלוס מע"מ לשנה ומעבר לכך רק באישור בית משפט".

"כשקיבלתי את הצוואה", מספר השבוע האב, "האמת, לא הבנתי מה כתוב. זה נראה לי מאוד מוזר וגם לא היה לי עם מי להתייעץ. בגדול מיד הבנתי שיש כאן שני יורשים, הילדים ודורון רפואה. רק שלא ידעתי בדיוק לחלק. התביישתי לקחת את זה לבני משפחתי כי חשבתי שהם לא יאמינו. את הצוואה לקחתי לשופט שאני מיודד עמו והוא קרא אותה. הוא אמר שצוואה כזו לא ראה מעולם. 'זה שוד וגזלה' הוא אמר, 'אתה צריך לטפל בזה'.

"לא ידעתי מה לעשות. לא שהייתי נאיווי אבל פחדתי. לא ידעתי כמה כסף יש, אל מי פונים? דיברתי על זה עם גיסתי לשעבר, שמאוד קרובה אלי. והיא לקחה אותי אל עו"ד עלס דוברונסקי. ישבנו בביתו והוא ביקש שקט וקרא את הצוואה. אחרי עשרים דקות הוא גיחך ואמר 'לא יעלה על הדעת'. רק אז הבנתי, שאם הצוואה תקוים, רפואה יקח שישים אחוז מהירושה. שלושה אחוזים כפול 17 שנה, עד שהילדים יגיעו לגיל 30, פלוס מע"מ, זה שישים אחוז. מכאן יצאנו למסע שארך שש שנים, וסופו בפסק הדין שנתנה השופטת סיון".

אנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת. מ', נערה רצינית, ערב גיוסה לצה"ל ונ', נער יפה תואר, עם שיער פרוע ועגיל באוזנו, הלומד בימים אלו לבגרויות. אביהם, בן לשושלת ירושלמית ידועה, אשר חרתה על דגלה את העיסוק בתרבות ובספר. האב עצמו עסק שנים רבות בעיתונות הכתובה. הרבה טלטלות עבר התא המשפחתי הקטן הזה. בין השלושה מערכת יחסים מיוחדת וקרובה המחוזקת בהומור עדין. האב וילדיו גילו זה את זה, כאשר האם חלתה במחלה הקטלנית. עד אז היה האב, שחי בנפרד מהילדים בעקבות הגירושים, אבא של סופי שבוע.

כשלוש שנים לאחר שא' ובן זוגה התגרשו בגירושים צורמים, ביקשה א' לקבוע עמו פגישה בבית קפה. הוא זוכר את הפגישה הזאת היטב. "זה היה בבית קפה אולגה, בכיכר המדינה. הפגישה נמשכה ארבע שעות. לדאבוני הרב, היא סיפרה שהיא חלתה בלוקמיה. אני באופן טבעי אמרתי שאשמח לסייע לה בכל מה שצריך. למרות - ואני לא מסתיר את זה - מערכת יחסים שלא היתה טובה. באותה תקופה שרר בינינו נתק לאחר שנים של מריבות. אני חייתי עם בת זוג אחרת וגם לה היה בן זוג. ניהלנו מערכת יחסים עניינית, סביב הילדים. אז הייתי אבא של כיף. קניתי להם טלפונים. איפשרתי לנ' לעשות עגיל באוזן, לקחתי אותם לטיולים.

"באותה פגישה הייתי בהלם. גרושתי היתה אשה צעירה מאוד, נאה מאוד וחכמה. אין מה לעשות, אתה נכנס לשוק כשאתה שומע כזה דבר. למרות הכול היינו נשואים עשר שנים ומתוכן היו שש-שבע שנים טובות. לפני הגירושים אני עברתי ניתוח מאוד קשה של כריתת לבלב ומעי גס, גם עקב מחלת סרטן. הייתי חצי שנה בבית חולים. ובאותה פגישה בבית הקפה הבנתי שפתאום אני, שאני לא סמל הבריאות, הופך לצלע הבריאה במשפחה. בשיחה היא ניסתה להיות חזקה אבל לקראת סוף השיחה כבר זלגו דמעות והיא שאלה 'למה זה קרה לי? למה זה מגיע לי?' אני ניחמתי אותה, קיוויתי לטוב, אז לא ידענו שמדובר בלוקמיה אגרסיבית וקטלנית".

בשלב זה חסכו ההורים את בשורת האיוב מילדיהם הקטנים. אבל חודש מאוחר יותר ביקשה א' מגרושה לקבל אליו את הילדים. בפגישה כואבת ודרמטית, עם הילדים, סיפרו להם על מחלת האם. "היא סיפרה להם על המחלה", מספר האב על הפגישה, "ואמרה להם שהיא נכנסת לבית חולים לתקופה ארוכה ו'אתם עוברים לגור אצל אבא'. לי היתה דירה קטנה ובאופן טבעי לקחתי אותם. לא היה בי שום פקפוק או סימן שאלה.

"לי היה נדמה תמיד שלגדל שני ילדים זה בסדר, זה קל. אבל כבר שש שנים שאני נושא במלאכה. אני לא רוצה לשפוט את עצמי, קטונתי מלשפוט. לפעמים אני קשה יותר, לפעמים נודניק יותר, לפעמים אני דואג יותר מדי, לפעמים אני לא קפדן מספיק, לפעמים אני מחליק פינות, אני לא מתמחה בהכנת שניצלים ויותר מתמחה בחימום של מאמא עוף. אבל דבר אחד אני יכול להגיד, שאני משתדל לעשות את המיטב".

שלוש פעמים בשבוע היו נוסעים האב והילדים אל בית החולים תל השומר והילדים היו יושבים לצד אמם. בבית החולים טיפלו באם חברה לחיים וידידיה הוותיקים, עו"ד דורון רפואה ול', חברתו לחיים. אב הילדים לא נכנס לדבריו לנבכי הקשרים ולא התעניין בשיחות בין הסובבים את גרושתו. "אני טיפלתי בילדים", הוא מסכם את תפקידו באותה תקופה קשה.

האב: "בערב פסח, כמה חודשים לפני מותה, הילדים היו אצל אחי בחיפה וידעתי שהיא תהיה בערב חג בודדה מאוד. באתי אליה בחמש אחר הצהריים והתנהלה שיחה ארוכה על איך היא רוצה שאני אחנך את הילדים. איך היא רוצה שהילדים ייראו בעתיד. גם למחרת בבוקר באתי. הבאתי לה את ארוחת הבוקר ושוב דיברנו. לא עסקנו בשום דבר מעבר לרצונות שלה עבור הילדים.

"היתה לה תקווה מסוימת שהיא לא הסתירה אותה. היא באה ממשפחה של אנשים עמלים שהצליחו בעמלם וצברו הון. אני באתי ממשפחה לא מבוססת, אך משפחה של תרבות. היא רצתה שהילדים ילכו בדרך התרבות, האמנות ואהבת הזולת. ועל זה היא דיברה ואני הקשבתי. כמו כל יהודי טוב, אמרתי לה: 'את רותמת את העגלה לפני הסוסים', 'את תחלימי', 'יהיה בסדר'. למרות שידעתי שמצבה קשה. אני מעריך שהיא ידעה שזה הולך לקראת הסוף".

- מתי נכנס עו"ד דורון רפואה לתמונה?
- "הוא היה שם בבית החולים. בבית החולים תמיד היתה קבוצה של אנשים שסבבה אותה, ביניהם הוא וחברה שלו והאמת שאני הסתכלתי על זה בצורה די חיובית. הילדים, דווקא הם, לא אהבו את זה. יום אחד נסענו לבית החולים במונית ובאקראי ראינו את רפואה וחברה שלו ברכב לידינו. כשהם ראו אותנו הם הסתובבו ונסעו בחזרה. היתה לנו תחושה שהם השתדלו לא להיות בבית החולים ביחד אתנו. עד שלא קיבלתי את הצוואה, שבועיים לאחר פטירתה, לא חשדתי בכלום.

"כשהיינו בטקס סיום בית הספר היסודי של נ', אני ובתי ישבנו בחצר בין עוד הורים וראינו את ההופעה שהילדים הכינו. ואז, דקה לפני שנ' עלה לבמה, קיבלתי טלפון. היא נפטרה. מ', שמבחינתי תמיד היתה ילדה מבוגרת מגילה, תוך שנייה הבינה מה הבשורה שקיבלתי. היא הביטה בי והיתה לה בקשה אחת, שעד היום גורמת לי להתרגשות, היא אמרה לי: 'אבא, שלא תגיד את זה לנ' עכשיו. תן לו ללכת למסיבה', מסיבה שתוכננה לאחר טקס הסיום, 'אנחנו נלך הביתה, נחכה שהוא יחזור, נקבל אותו בבית, נחבק אותו, ננשק אותו ואז נספר לו'. וכך היה".

שבועיים לאחר מות האם, עם פתיחת הצוואה, הבין האב את התנאי האכזרי שהציבה גרושתו. אם הילדים רוצים לחיות עמו, הם לא יכולים לחזור אל ביתם. הדבר יתאפשר רק אם עו"ד רפואה וחברתו לחיים ימונו לאפוטרופוסים עליהם ויגדלו אותם. ואז, כפי שמורה הצוואה, רפואה אף יוכל להשתמש בכספי העיזבון כדי להרחיב את הבית לקומה נוספת. נ' ומ', בחרו לחיות עם אבא. "במהלך כל החודשים שהיינו עם אבא", מספרת מ', "כשאמא היתה בבית החולים, גילינו את אבא מחדש. התקרבנו אליו והוא התקרב אלינו. בחיים לא היינו מחליפים אותו בשום אדם אחר".

הילדים באותה תקופה היו קטינים בני 12 ו-13, השרויים באבל עמוק על מות אמם. "במהלך השבעה היתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר", מספר נ', "הגעתי לבית, אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי שם. רציתי לעלות לחדרים. לחדר שלי ובעיקר לחדר של אמי. רציתי להיזכר בה, להיות לבד, היתה לי בחדר תמונה שלה שמאוד אהבתי. אבל על המדרגות עמד שומר, הוא תפס אותי ביד ואמר 'אתה לא יכול לעלות בלי אישור של דורון רפואה'. זה היה זעזוע. מה יכולתי לעשות? הייתי ילד בן 12. חזרתי למטה. סיפרתי לאבא. אני זוכר את אותו אירוע כמשהו שמאוד פגע לי בביטחון. בית זה ביטחון. בית זה מקום שאתה יודע שיש לך לאן לחזור. ופתאם הבנתי שאין לי לאן לחזור".

"זה היה מוזר", מסכים האב, "אנשים ישבו בשבעה והסתודדו. לא הבנתי על מה הם מסתודדים. מה יש בכלל להסתודד בשבעה. כל מיני אנשים שהתעלמו מהילדים, וזה בכלל היה לי מוזר. ראיתי את השומרים, אבל לא הבנתי מה קורה".

הבת, מ': "בנוסף למאבטח הם גם נעלו את החדר של אמא. באותו זמן לא הבנתי את זה. אני זוכרת שכילדה פתאום ראיתי חזות מאיימת, שומר גדול, עומד במדרגות של הבית. ואני מבינה שמשהו לא בסדר. אחרי כמה שעות שהיינו בשבעה, אבא אמר לי: 'בואי הביתה', אמרתי לו: 'אבא, אנחנו בבית'".

ביולי 2001, שבועות ספורים לאחר מות האם ופתיחת הצוואה, שלח עו"ד רפואה מכתב ובו הודיע כי החליף את המנעול של הבית, לאחר שאם המנוחה, נכנסה פנימה "בניגוד לכל דין".
עו"ד דוברונסקי החליט לקבוע עובדות בשטח. למחרת הוא שכר מנעולן וביחד עם הילדים, אביהם, סבם ודודתם פרצו את הבית ונכנסו פנימה. רפואה, שנודע לו על כך, שלח למקום חוקרים פרטיים אשר צילמו את ההתרחשות. גם המשטרה הגיעה, אך עו"ד דוברונסקי ובני המשפחה סירבו לפנות את הבית. רפואה לא שתק. למחרת ביקש מבית המשפט צו שיאסור את כניסתו של אב הילדים לבית המגורים, כפי שהורתה האם בצוואתה. עו"ד דוברונסקי הגיש בקשה נגדית להתיר לקטינים לשוב לביתם ולהתגורר בו עם אביהם. השופטת סיון החליטה שלא להחליט. וברגע שלא נתנה החלטה לפנות את הילדים ואביהם מביתם, הבין עו"ד דוברונסקי כי נסללה הדרך לניצחון משפטי.

"אחד הדברים שאני יודעת", אומרת נ', "זה שאמא רצתה שאם יקרה לה משהו אנחנו נהיה עם אבא. שנה וחצי לפני שהיא חלתה, שאלתי אותה, 'אם חס וחלילה יקרה לך משהו, איפה נהיה? עם מי נגור?' היא חשבה. שאלתי אותה 'עם ל' (זוגתו של רפואה)?' היא אמרה 'לא. עם אבא'".

ל' היתה חברה של האם עוד מגיל ילדות. רפואה הצטרף מאוחר יותר. ילדיה של א' מספרים כי אף פעם לא חיבבו את הזוג. "אנחנו אף פעם לא אהבנו אותם", מספרת מ', "ואמא ידעה את זה. כשל' היתה באה לבקר את אמא, לשבת אתה, לפעמים בערבים, היא היתה אומרת לנו: 'ילדים, תעלו למעלה'. מסלקת אותנו. בלי בושה. אמא ידעה שלא אהבנו את זה'".

נ', הבן: "עוד בחייה של אמי ל' רחשה כלפינו חוסר כבוד ולכן קשה לי להאמין שאמא רצתה שנישאר אתה. מאז שאמא נפטרה היא אפילו פעם אחת לא שאלה האם אני צריך עזרה, מה שלומי. בכל זאת איבדתי אמא".

- מתי הבנת את האכזריות שבצוואת אמך?
- "לפני שבוע חלמתי שאמא חזרה ורצתה לקחת אותנו בחזרה אליה. ואני לא רציתי. רציתי להישאר עם אבא. הייתי רוצה להגיד לאמא שלא תרגיש אשמה על מה שקרה. כי הנה בסוף כולנו בסדר. שתנוח בשלום".

שש שנים נמשך המשפט. בתחילה נראה מאבקה של המשפחה חסר סיכוי. א' חתמה על הצוואה כשהיא צלולה בדעתה ושני רופאים היו עדים לחתימה. במהלך המשפט הועלו מעל הדוכן, לעדות, כל מי שסבב את האם החולה בחודשיה האחרונים: עו"ד רפואה, ל' חברתו, חברה לחיים של א', אב הילדים, אחיו שהיה מקורב לאם והילדים עצמם. אלו היו שש שנים קשות וארוכות.
ילדיה של א' נאלצו לשמוע דברים לא נעימים, שלעתים גבלו לטענתם בהכפשות על אמם המנוחה. רובם לא ניתנים לפרסום. הילדים, באמצעות עו"ד דוברונסקי, התנגדו לקיום הצוואה, כשהם ממקדים את התנגדותם במינויו של רפואה, עורך הצוואה ומנסחה, למנהל העיזבון. לטענתם, רפואה, תיכנן והגה את מבנה הצוואה, כך שאם תקוים, יהיה הוא עצמו הזוכה העיקרי בעיזבון.

מי שדרש לקיים בכל זאת את הצוואה הוא שחקן חדש במשחק, חברה לחיים של המנוחה, רופא, ששמו ד.ר. המנוחה הורישה לו, באחד מסעיפי הצוואה, 100 אלף דולר. את דרישתו מבית המשפט לקיים את הצוואה הוא הגיש באמצעות עו"ד רפואה. במהלך המשפט התברר כי אותו חבר לחיים גם העביר לרפואה מסמכים שהיו בביתה של א', ו-60 אלף דולר שהוציא מהכספת. השופטת הגדירה את ד.ר. כ"איש הקש" ו"ידו הארוכה" של רפואה.
השופטת סיון מתחה ביקורת קשה על התנהלותו של עו"ד רפואה בפרשה. במהלך המשפט התברר כי חודשיים לפני מותה של א', באמצעות יפוי כוח כללי שנתנה לרפואה, הוא פתח חשבון בסניף בנק הפועלים בכיכר רבין אשר נרשם על שמו. לתוך החשבון כינס, עוד בחייה של א', את כל כספיה. גם לאחר שבית המשפט מינה מנהל עיזבון זמני על כספי המנוחה, סירב עו"ד רפואה להעביר אליו את תכולת החשבון, מעשה אשר הצריך החלטה שיפוטית.
על פי פסק הדין של השופטת סיון, שנה וחצי לאחר מותה של א', למרות שבית המשפט החליט למנות מנהל עיזבון אחר לכספי הירושה, רפואה עוד החזיק באותו חשבון, שבו כספי העיזבון, בסכום העולה על שמונה מיליון שקלים. על פי פסק הדין, הוא השקיע בו כהבנתו, כינס לתוכו את פירות המקרקעין והכול "ללא פנייה לבית המשפט מיד ובסמוך לפטירת המנוחה וללא כל מינוי מטעם בית המשפט וקודם למתן צו קיום הצוואה".

בסיום המשפט קובעת השופטת כי מעדות רפואה, עולה שא' "לא הבינה ולא יכלה להבין" את משמעות הסעיף בצוואה המורה כי רפואה יגבה שכר של שלושה אחוזים בשנה מהקרן. היא מסתמכת בין השאר על חקירתו הנגדית של רפואה.

"האם דיברתם אתה?" נשאל רפואה על ידי עו"ד דוברונסקי מעל דוכן העדים, "היא היתה מודעת לכך שמשמעות העניין, שאם עושים את המכפלות, זה שישים אחוז מהעיזבון?" "...אם השאלה האם ישבתי אתה ועשיתי לה את מכפלות השנים", עונה רפואה, "ויידעתי אותה מה המשמעות מבחינת מה שיגיע לילדים ומה שאקח כמנהל הקרן, התשובה היא לא". "מדובר במעורבות פסולה", כתבה השופטת על עו"ד רפואה, "הנובעת ממניעים זרים, אשר אינם עומדים בקנה אחד עם רצונה האמיתי של המנוחה".

"אני חושב שהשופטת סיון בהתייחסות שלה לעו"ד רפואה", אומר עו"ד דוברונסקי השבוע, "היתה לפנים משורת הדין והיא היתה חנונה ורחומה אתו מעבר לנדרש. ההתבטאות שלה, שבעצם הוא דאג לרווחתו הוא, ולא לרווחת הצעירים, זה המינימום ששופט היה אומר".

את עדותה של ל', חברתו של רפואה, וחברתה הטובה של המנוחה, הגדירה השופטת כ"עדות בלתי אמינה ומגמתית ולא ניתן לתת לה משקל בהליך". חודש לאחר מותה של א', ניסתה החברה ל' להכין את הקרקע להרחקת הילדים מאביהם. על פי פסק הדין, היא שלחה מכתב לעובדת הסוציאלית בעיריית תל אביב ובו ביקשה להתלונן על אב הילדים. במכתבה טענה כי האב הוא שקרן פתולוגי ורודף בצע אשר התעלם מקיום הילדים וכל רצונו לזכות בירושה.

פקידת סעד, אשר נדרשה להציג תסקיר בפני בית המשפט ומכתב זה גם עמד אל מול עיניה, נפגשה עם כל הצדדים בפרשה וקבעה בביטחון גמור מי "הטובים", כלשונה, בסיפור הזה ומי "הרעים". בפגישתה עם הילדים שמעה על אהבתם והערכתם אל אביהם, ושמעה גם את הסתייגותם מרפואה ובת זוגו ומכך שאיש משניהם לא ניסה ליצור עמם קשר לאחר מות אמם. היא מצאה כי הילדים מאושרים בחייהם עם אביהם והמליצה על "הרחקת הילדים באופן מוחלט וגורף מל' ובן זוגה רפואה". "לא יתכן", כתבה, "כי טובת הילדים עומדת לנגד עיניהם של בני הזוג".

"לחלק גדול מהדברים נחשפתי רק עכשיו", מספרת מ'. "כשהייתי קטנה אבא חסך ממני את הדברים. את המכתב של' שלחה לעובדת הסוציאלית, לדוגמה, ראיתי רק אחרי שנים. מה ששמר עלינו זה הדבק המשפחתי. לי גם היתה אמונה, וזה אולי פשוט בגלל שהייתי ילדה, שהצדק יצא לאור".

- היו רגעים של שבירה?
- מ': "כן. במהלך המשפט רפואה חילל את כבודה של אמי. אמרו עליה דברים נוראים. הוא טען, למשל, שבזמן שהיא נלחמת על חייה, היא חיפשה 'דיל טוב'. היא חיפשה מי יתן לה הכי פחות אחוזים כמנהל עיזבון. בחודשים האחרונים לחייה בזה היא התעסקה? וזה כל כך חבל. יש בעולם הזה דברים שאי אפשר לשלוט עליהם ויש דברים שהם בני שליטה. זה שהיא נפטרה, אי אפשר היה לשלוט בזה, אבל למה לחלל את כבודה לאחר המוות? למה לא לתת לה לנוח בשקט. הכפישו את שמה של אמי בעוד סיפורים במהלך המשפט וזה היה נורא. הניחו למת".

- היתה לכם ילדות עם כל המאבק והטרגדיות האלו?

מ': "אני לא יודעת אם זה לרעה או לטובה אבל לא הרשינו לעצמנו להיות מתבגרים. אנחנו לא ניסינו לעשן או לשתות, הממוצע שלנו בלימודים הוא מעל שמונים. את יודעת שיש כאלו שאומרים שצריך לעבור את קטע המרדנות, אבל אנחנו לא עברנו את זה, אף פעם לא היינו ילדים או מתבגרים אמיתיים, כי אי אפשר להכביד על הורה יחיד שהוא גם לא בריא. בלי לדבר בינינו, אני ואחי ידענו שיש דברים שאסור לעשות. הדבר הכי גרוע שאנחנו עושים זה לא לסדר את החדר".

האב: "זה היה מאבק עם הרבה טלטלות וגם הרבה השפלות. במהלך המשפט ניסו לטעון שאני זה שרוצה להתעשר, שאני רוצה לרשת את העיזבון. אני באתי לדאוג לאינטרסים של הילדים. אני לא מתעשר. אני לא מקבל כלום. יש מנהל עיזבון שמנהל את העניינים. הילדים מקבלים 2,000 דולר כל חודש מהעיזבון. עשינו אירועי בת מצווה ובר מצווה לילדים, הם נסעו לחו"ל, ולא העזתי לבקש יותר, מהחשש שיש מישהו שעוקב אחרי ויאמר 'הנה, הוא ביקש יותר, תפסנו את הגנב'.

"באחד הימים, כשנה וחצי לאחר תחילת המשפט, התקשרו אל הסבתא המבוגרת, אמה של א', ואמרו לה שהולכים להפסיד את המשפט ושיקחו את הילדים. הסבתא היתה מאוד נסערת. בדיון שלאחר מכן, בזעקת שבר, פניתי אל השופטת: 'יש כאן ילדים רכים, יש כאן אשה מבוגרת וחולה, תפסיקו לערב אותם'. בשלב מסוים במשפט, פניתי אל רפואה, אמרתי לו 'בוא נגמור את זה בשקט'. הייתי מוכן שיקח חלק מהסכום, רק שיניח לילדים. הוא לא רצה אפילו לשמוע אותי".

- הצלחת להבין איך גרושתך חתמה על כזו צוואה?
- "מה היה שם בפנים, בבית החולים, אני לא יודע כי אני טיפלתי בילדים. לדעתי היה לא' סוג של ריפיון. היה לה כעס על החיים, על זה שזה קורה לה, אשה כל כך צעירה, יפה, עשירה, וזה לגיטימי. אני מניח שהיא לא הבינה שהוא רוצה לקחת שלושה אחוזים כל שנה, היא חשבה שמדובר בסכום חד פעמי".

- כעסת עליה?
- "לא כעסתי. אבל היו לי שאלות. ולא היה את מי לשאול. שאלתי רק את עצמי. לא אחת, אחרי שהילדים הלכו לישון, הייתי יושב עם סיגריה וחושב איך נקלעתי לברוך הזה, למאבק הזה? ובכל זאת, ואני אומר משפט שקשה להגיד, אבל חשבתי שאם אני אעשה פעם משהו נכון בחיים שלי, זה יהיה המעשה הנכון. בהרבה דברים נכשלתי. בנישואים. בבריאות. אבל בזה, באחריותי כאב, הלכתי עד הסוף".

לנ' יש מחברת עבה, שעליה הוא הדביק תמונה של אמו ובה הוא כותב לה. "ככה אני שומר אתה על קשר", הוא מספר. "את הסוף של המשפט עוד לא כתבתי לה. אני צריך לחשוב על זה. זה גם יהיה הסוף של המחברת". הוא לא היה בבית המשפט לשמוע את הכרעת השופטת כיוון שהוא עדיין קטין. את הבשורה השמחה הוא קיבל באיפוק מאביו ואחותו כשחזר מבית הספר. לאחר מכן נסע בשתיקה, לבדו, אל קבר אמו.

לפני כשבועיים עירערו עו"ד רפואה וחברה לחיים של המנוחה, ד.ר, על פסק הדין באמצעות עו"ד ראובן בילט. לטענתם בית המשפט הפך את רצון המנוחה ל"לעפר ואפר". "המנוחה", נכתב בערעור, "היתה אשה אינטליגנטית, בעלת רכוש רב של נדל"ן וכספים בבנקים בארץ ובשווייץ, בשווי מיליונים, בעוד שבית המשפט, הפך אותה לאשה שאינה מבינה מימינה ומשמאלה, והמערער (עו"ד רפואה) עושה בה כרצונו".

בנוגע לסעיף העוסק בשכרו, טוען רפואה כי כבר בשנת 97', בצוואתה הקודמת, הורתה האשה על תשלום של שלושה אחוזים לרפואה. "האם גם בשנת 97'", שואל פרקליטו, "דהיינו ארבע שנים לפני שערכה את הצוואה האחרונה המנוחה לא הבינה מה היא רוצה?" לטענת רפואה, "ראשית, זה היה רצון המנוחה, שנית, המערער הודיע הן למנוחה הן לבית המשפט בכתב ובעל פה, כי לאחר השנה הראשונה שכרו ירד לחצי אחוז, במקום שלושה אחוזים".

בערעור נטען כי קביעת בית המשפט שלפיה רפואה רצה להשתלט על 60% מהעיזבון, חסרת כל בסיס. "גם חשבון פשוט לא עשה בית המשפט, לפני שקבע את קביעתו. הדעת נותנת כי הקרן היתה משביחה עם השנים, ושווי נכסי הנדל"ן היה עולה במשך 17 שנים, אולם המערער 2 (רפואה) היה זכאי לקבל את שכרו רק מהקרן, כפי שהיתה ביום הפטירה. בכל מקרה הריבית שהקרן היתה צוברת בבנק במהלך כל שנה היתה עולה על חצי אחוז לשנה, כך שרק הריבית היתה מכסה את שכרו של המערער פי כמה.

לטענת רפואה ועו"ד בילט, אב הילדים התנכר להם במשך שנים. במשך שנים היה מובטל וסבל מנכות פיסית ונפשית, אך "סמוך למות המנוחה, כשראה כי רכוש גדול רובץ לפתח בעוד הוא עני ואביון, החל לפתע לגלות עניין בילדים". לטענתם, בית המשפט התעלם מהראיות שהובאו בפניו והעניק לאב זכויות שהמנוחה בכל מאודה רצתה לשלול ממנו.

לגבי שכירת השומרים בזמן השבעה טוען בילט: "על מנת למנוע מזרים לעלות לקומה השנייה, דאג הנאמן כי יעמוד אדם שימנע את העלייה לקומה השנייה, מכל מי שהגיע לבית בזמן השבעה. זו היתה חובתו האלמנטרית של הנאמן, שאם לא כן, עלולים היו להיגנב תכשיטים וחפצי ערך יקרים. לא היתה כל מניעה לילדים לעלות לקומה השנייה, כפי שעשו במהלך תקופת השבעה".
עו"ד בילט הכחיש את הטענה כי עו"ד רפואה שלח חוקר פרטי לצלם את כניסת המשפחה לבית האם. "פריצת אבי הילדים ועורך הדין שלהם היתה מעשה פלילי לכאורה", טען בילט. "הנאמן על פי חובתו החוקית רצה לוודא כי אכן כך נעשה ושלח חוקר פרטי לבית, אשר התקשר למשטרה והודיע על הפריצה".

בהתייחס לאמירות המפורשות של הילדים לפיהן רצו כי אביהם יגדל אותם ולא עו"ד רפואה ובת זוגו ל', טוען בילט: "עובדה היא, כי האב לא גילה עניין בילדים, אלא רק סמוך לפני מות אמם. האמת היתה, כי לאחר מות המנוחה ביקשה הבת, כי ל' תגדל אותה".

בהתייחס לטענת הילדים כי ל' ועו"ד רפואה לא התעניינו בילדים, השיב בילט: "האב ביקש להוציא צו מניעה, שיאסור על הנאמן ול' להתקרב לילדים, והם הודיעו כי יכבדו את בקשתו. אז כיצד ניתן לטעון, שלא התענינו בהם? יתר על כן, כאשר שלחו מתנת בר מצווה לילד, היא הוחזרה להם".

בהתייחסו לטענת הבת כי ניסו להשחיר את פני אמה, ענה בילט: "אין עיוות גדול מהנטען. אבי הילדים טען, כי אמם המנוחה לא ידעה מה היא עושה, שהיתה חסרת שיקול דעת ובלתי צלולה, בעוד האמת היתה כי היא היתה במלוא חושיה עד לרגעיה האחרונים. לא, היא בוודאי לא התעסקה לפני מותה בדילים כאלה או אחרים, כפי שטוענת הילדה".

בערעור טען בילט כי השופטת טעתה כשכתבה כי רפואה תפס את רכבה של המנוחה: "ברכב של המנוחה הסיעה ל' את המנוחה לטיפולים. לאחר שנפטרה נותרה המכונית ללא תנועה, ליד ביתה של החברה... רפואה מעולם לא נסע ברכב".

לטענת המערערים טעה בית המשפט גם כאשר קבע כי רפואה תפס את תכשיטי המנוחה. רפואה טען כי עשה מה שכל נאמן היה צריך לעשות - הוא שכר כספת בבנק לאומי והעביר את התכשיטים בנאמנות על שמה של המנוחה. גם על בגדי המנוחה שהועברו לבית השאנטי, אינו מבין רפואה על מה המהומה: "לפני מותה ביקשה המנוחה מרפואה כי הבגדים יימסרו כתרומות לבית השאנטי".

על הביקורת אשר הטיחה בו השופטת על שלא העביר את כספי המנוחה למנהל העיזבון הזמני, עונה עו"ד בילט כי "הדבר נעשה בהסכמת מנהל העיזבון הזמני". עוד טען כי החזיק בכספים רק תשעה חודשים ולא שנה וחצי כפי שכתבה השופטת. "לו העביר המערער (רפואה) את הכסף ללא החלטה של בית המשפט, היה פועל שלא כדין", נכתב בערעור.

על חברה לחיים, שאותו כינתה השופטת איש הקש, אומר עו"ד בילט כי "מקוממת הקביעה כי חברה לחיים הוא איש הקש של רפואה. קשה היה לבית המשפט להפנים את העובדה כי בן זוגה של המנוחה רצה בכל מאודו, כי תקוים צוואתה כפי שרצתה... המנוחה היתה מזדעזעת מתוצאות פסק הדין, שביטל את רצונה והפך צוואתה לאפס אפסים".

בהתייחסו לסכום הכסף שרפואה משך מיד לאחר מותה, הוא טען בערעור כי "הפעולות שביצע המערער עוד בחייה של המנוחה, ניהול המשפט שהוגש נגדה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משפט שנמשך גם לאחר מותה, ועשרות הפעולות שביצע במהלך שנה וחצי... מזכות את המערער בסכום גבוה מ-58 אלף דולר ומע"מ". באשר לטענת האב כי ניסה לפנות אל רפואה ו"לסגור את העניין, רק להניח לילדים", עונה בילט: "בא כוח האב הציע לעו"ד רפואה לוותר על הוראות הצוואה בענין הנאמנות, שעליה הורתה המנוחה ואז ישולם לנאמן שכ"ט, אולם עו"ד רפואה ראה חובה לקיים את הוראות המנוחה, כפי שנקבעו בצוואה ללא כחל וסרק, ודחה את ההצעה".