בדיוק היום. בדיוק לפני 30 שנה. ד"ר אליהו בן אלישר, מי שכיהן עד אז כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, הגיש את כתב האמנתו לנשיא מצרים אנואר סאדאת. נדמה היה שהשתנו סדרי בראשית, והם אכן השתנו. הדור שראה בגמאל עבד אל?נאצר את גדול צוררי ישראל, הדור שראה במצרים את האויבת הגדולה והמאיימת, משכן לליגה הערבית והמזכ"ל הבלתי נלאה שלה, עבד אל?ח'אלק חסונה - ראה פתאום את איש תנועת חרות, נץ וציוני, מגיש את כתב האמנתו לנשיא מצרים, בקהיר.
אלי בן אלישר כיהן כדובר הליכוד כאשר הייתי כתב ב"דבר", ובמשך השנים הפך לאיש שהסביר לי את נבכי המפלגה שהיכרותי איתה היתה תיאורטית בלבד עד אז. זכרתי את שיחותינו הארוכות, שבהן הסביר לי איך אי אפשר לעשות כאן שלום, והייתי מאושר הן מגודל השעה והן מהעובדה שהוא עצמו הפך לשגרירנו הראשון במצרים. לבוא לקהיר ולבקרו שם - זו היתה חוויה מיוחדת.
אבל המהפך האמיתי התרחש אצל בוריס כרמי, צלם מערכת "דבר השבוע". עם בוריס נהגתי לצאת, כמעט מדי שבוע, במכונית הפיאט הקטנה שלו, להכין "כתבת צבע". הוא היה צלם נפלא, מפא"יניק לשעבר, שפרש עם בן?גוריון לרפ"י, לא האמין יותר מדי לגויים, ובעיקר לא לערבים.
כשהרחקנו נדוד, בראשית שנות ה?70, היה מסביר לי שחלומות השלום שלי עם שכנינו לא יתממשו, כי אי אפשר לסמוך על הערבים ובטח לא על המצרים. סאדאת דיבר אז על "שנת ההכרעה" ועל השגת חצי האי סיני בחזרה בכוח או בהסכם, ובוריס היה מרוצה מאוד מגולדה, מדיין ומגלילי, שלא נפלו במלכודת הדבש שלו ולא היו מוכנים לוותר על סיני בשביל "איזו חתיכת נייר". מה גם שהטנקים המצריים עלולים להגיע לסיני, לתל אביב "חת שתיים", ולסכן את כל המפעל הציוני.
באשר לאיום במלחמה עכשיו - זה נראה לו ממש מצחיק שהמצרים, שניגפו כפי שניגפו בששת הימים, יעזו לפרוץ את קו בר?לב. "שרק ינסו", היה מאיים, כמי שיודע בדיוק מה ממתין לבנדיטים האלה בצידה המזרחי של תעלת סואץ.
לאחר חצי שנה, שבה ביליתי במילואים בתקופת מלחמת יום הכיפורים, ומיד לאחריה, נפגשנו, בוריס ואני, ונסענו להכין "כתבת צבע". הייתי מסוקרן להבין מה עשתה לו המלחמה. אבל זה לא היה צריך להפתיע אותי שמסקנתו היחידה היתה שאי אפשר לסמוך על אף אחד ושצריכים להיות חזקים, כי השכנים שלנו עלולים להפתיע אותנו רק לרעה. על בוריס אי אפשר היה לעבוד.
אבל אני לא ויתרתי בקלות, ויום אחד שאלתי אותו מה יגרום לו להאמין שניתן להגיע לשלום עם מצרים. בוריס חשב, חשב, והשיב לי תשובה שלא ציפיתי לה כלל: "עם מצרים לא יכול להיות שלום, כי היא אף פעם לא תשלים עם קיומנו. בשבילי שלום עם מצרים זה שאני אוכל להגיע ל'גרופי' ולשתות שם את הקפה שאני אוהב".
לא ידעתי אז מה היתה כוונתו, אבל התברר שזה היה בית הקפה הפופולרי ביותר בקהיר, וחיילי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שבוריס חבר אליהם, נהגו לשבת ולשתות שם קפה כאשר לא היו בתפקיד.
עכשיו הבנתי שמשימת השלום הופכת להיות כמעט בלתי אפשרית. מילא, הסכם חתום וחילופי שגרירים, אבל להביא את בוריס כרמי מ"דבר" לשתות קפה ב"גרופי" נראה לי, באותן שנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, אתגר שאי אפשר לעמוד בו. הימים נקפו, אני עזבתי את העיתון, בוריס יצא לגמלאות, סאדאת הגיע ארצה, בגין חתם איתו על הסכם שלום, גולדה מאיר הודיעה, באיוולתה, כי מגיע להם פרס אוסקר ולא פרס נובל, הרבי מלובביץ' איים שזהו מעשה נורא המסכן את ישראל מבחינה ביטחונית, הח"כ הצעיר אהוד אולמרט הצביע נגד הסכמי קמפ דיוויד בכנסת.
אבל לא ידעתי מה אמר בוריס.
"מבחן השלום"
שנים אחדות לאחר מכן פגשתי את בוריס ברחובה של עיר. "עכשיו יש שלום עם מצרים!" - הודיע לי בשמחה. חששתי שמא קרה לו דבר מה. אחרי הכל, השלום עם מצרים כבר היה עובדה היסטורית ששרדה את רצח סאדאת, ודבריו לא היו בגדר חדשה כלשהי.
"הייתי ב'גרופי' ושתיתי שם את הקפה שלי", הוא הסביר, והזכיר לי את מבחן השלום שלו, שנשתכח ממני בינתיים.
לכל אחד מאיתנו יש מבחני שלום משלו. יש כאלה הרוצים כי השלום לא יגיע משיחות בין אישים חנוטים בחליפות, היושבים בבתי מלון מהודרים ומחליפים ביניהם טיוטות, אלא שיגיע מתוך העם, כתוצאה מאמון אמיתי שייווצר במשך השנים בין הצדדים.
יכול להיות, אם כי ההיסטוריה עדיין לא פגשה תהליך שכזה, וגם קשה להבין כיצד יעבור התהליך מן הציבור אל שלב חתימת ההסכם, ומי יחליט שהרגע אכן הגיע.
יש הבטוחים כי הכל קשור בתקשורת ובחינוך, והם רוצים לוודא כי אין מחנכים לשנאת ישראל בבתי הספר וכי תוכניות הטלוויזיה והרדיו אינן זורעות ארס נגדנו ואינן מפיצות אנטישמיות. יש הרוצים להבטיח את חילופי התרבות ואינם מוכנים להסתפק ב"שלום קר". הם רוצים אהבה.
אבל מדינאים אינם יכולים לחכות לביקור של בוריס כרמי ב"גרופי". הם צריכים לשאול את עצמם מהי תרומת המהלך המדיני לאינטרס הלאומי של ישראל, ולקבל החלטה. במבחן הזה כשלה גולדה מאיר והצליח מנחם בגין. כשלו יצחק שמיר ובנימין נתניהו, והצליחו רבין ופרס.
לכל אחד מארבעת האחרונים ניתנה הזדמנות שנייה. ההזדמנות השנייה של נתניהו לא תישאר בידיו לעד. עליו להחליט. הוא יכול לעשות שלום עם סוריה, בדיוק על פי העקרונות של השלום עם מצרים. הוא יכול לעשות שלום עם הפלשתינים, עם כל הקושי שבעבר, ומתוך ידיעה שזה לא יכלול - בשלב זה - את עזה ואת חמאס.
תהיה התנגדות למעשים האלה. יהיו כאלה שלא יאמינו לרצינותו ויציעו לו, כמו גולדה, פרס אוסקר. החב"דניקים לא ירעיפו עליו שבחים, ואילו יורשיו הרעיוניים של אולמרט בליכוד יצביעו בכנסת נגד השלום שיביא נתניהו ויאמרו שהם הליכוד האמיתי. אבל תרומתו לביטחון ישראל ולהגשמתו של הרעיון הציוני תהיה דומה לזו של בגין, ואולי מעבר לזה. אם הוא רוצה. אם השיקול העיקרי שלו לא יהיה שרידותו הפוליטית. אם יהיה לו אומץ.