רשות השידור הממלכתית קורסת, כבוד נשיא המדינה. ומה אתה מתכוון לעשות בעניין הזה, אדוני ראש הממשלה?". כך, בקריאה נרגשת, פנה אריה גולן ביומן הבוקר של "קול ישראל" לראש הממשלה, שאמר בכנס אילת לעיתונות, בהיותו יו"ר האופוזיציה, ש"מדינת ישראל זקוקה לשידור ציבורי חזק". אמר ונשאר בחיים.
בינתיים הרשות קורסת, מובסת ומותשת. במקום להפיח בה רוח חיים, ממנה ראש הממשלה את מנכ"ל משרדו, אייל גבאי, העסוק מעל הראש, לטפל ברשות. זאת בשעה שיש בממשלה המנופחת הזו מספר לא מבוטל של שרים בלי תיק, שהיו יכולים, הודות לערכיהם ולרגישותם הדמוקרטית, לתרום רבות לשיקום הרשות. כך, למשל, בני בגין, שחזקה עליו שלא היה רואה בטיפול ברשות עוד חלטורה, והיה יושב על המדוכה עד שייצא עשן לבן.
ציבור הצופים שמשלטט בין ערוץ לערוץ רוצה לדעת האם יש תקומה לרשות השידור? האם צריך לסגור אותה ולפתוח מחדש? או שמא צריך להזרים לה כסף, על מנת שהשידור הציבורי במדינת ישראל ימשיך לפעול?
ראש הממשלה, שכשר אוצר נתן יד לקיצוץ באגרת רשות השידור, חייב כעת לכפר על החטא הקדמון הזה ולהודיע שהוא מפעיל תוכנית חירום ומזרים לה את החמצן הדרוש. ההזרמה הזאת מוצדקת שבעתיים על רקע ההחלטה לממן את הצלתו של ערוץ 10 בכספי משלם המסים - החלטה מוזרה שנבעה מלחץ של כוכבי הערוץ, שחיזרו על פתחיהם של שרים וחברי כנסת שאת עוולותיהם הם אמורים לחשוף ולהוקיע. כל זאת למען הצלתו של ערוץ מסחרי שחולה בכל החוליים של התקשורת המסחרית, שתרומתו לשיח הדמוקרטי בטלה בשישים ושבמרכז לוח השידורים שלו עומדים הבלים כמו "הרווק" ו"הישרדות".
כלי התקשורת המסחריים כבר מזמן לא ממלאים את תפקידם ככלב השמירה של הדמוקרטיה. הם אינם צינור שקוף, אובייקטיבי ונטול פניות להעברת אינפורמציה. הם קודם כל עסקים, שמטרתם להניב רווחים, ולכן הם נזהרים שלא לחבל בקשרים של בעליהם עם שותפים עסקיים ועם מפרסמים, ונמנעים מביקורת נועזת על גופים חזקים במשק - בחברה, בתרבות ובדת.
המטרה אינה רייטינג
הדבר מביא לצנזורה עצמית, לבחירת עיתונאים נוחים לבעלי הבית ולהטלת וטו על סיקור תקשורתי של נושאים שנויים במחלוקת, ואף לפיטורים שרירותיים של אנשי תקשורת שסדר היום החברתי שלהם שונה משל מעסיקיהם.
ואילו את רשות השידור - שהמנכ"ל שלה, מוטי שקלאר, שידר את "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל והיה מוכן להסתכן בעימות עם האימפריה של האחים עופר - מבקשים לייבש, במקום לעודד אותה ולחזק אותה על מאמציה להגן על האינטרס הציבורי מול אינטרסים פרטיים.
שיהיה ברור, רק בשידור ציבורי יכול כתב כלכלי בעל אוריינטציה חברתית מובהקת לבקר החלטות שלטוניות וקשרי הון?שלטון, ולשדר כתבות וביקורת שלא יכולים לשרוד בערוצים המסחריים. בשידור הציבורי עוסקים במאבק בסחר בנשים ובזנות מפרספקטיבה של הסיפור האנושי של הקורבן, ואילו בערוצים המסחריים עוסקים בנושא, אם בכלל, מתוך מציצנות צהובה וסנסציונית של פשיטת המשטרה על בתי בושת ובחורות חצי עירומות ברקע.
הגיע הזמן שקובעי המדיניות יתייחסו לרשות השידור כאל גוף תקשורת שהמטרה שלו אינה רק רייטינג ורווח כספי מיידי. כשם שמדינה מתוקנת מסבסדת תיאטראות, מחול, בלט ותזמורת, כך חשוב באותה מידה שהמדינה תסבסד כלי תקשורת שמסקר נושאים שאינם זוכים להפניית זרקור מיידית.
כל הקריאות לסגור את הרשות על מנת לפתוח אותה במתכונת חדשה אינן אלא הסוואה לכוונה לקבור את השידור הציבורי קבורת חמור.