הם מכחישים: מדוע להתעקש על מערת המכפלה

בישיבת הממשלה המיוחדת שהתקיימה בתחילת השבוע בתל חי הוחלט כי 150 אתרים יזכו לטיפול מיוחד של התוכנית לשימור אתרי מורשת. בעקבות "זעם המתנחלים" הוחלט ברגע האחרון להוסיף לרשימה עוד שני אתרים שאיתרע מזלם והם מצויים מעברו האסור של הקו הירוק. כך מצאו עצמם מערת המכפלה וקבר רחל חוסים בצילן ההיסטורי של שכונת מונטיפיורי בתל אביב ותחנת הרכבת בירושלים.

המהלך, כצפוי, עורר סערה. ב"שלום עכשיו" זעמו על מה שהגדירו כסיכול ניסיונות השלום מצד נתניהו, ואילו אבו מאזן, בשם הערבים והאיסלאם, הכריז מן הצד השני כי זוהי למעשה התגרות שתוביל למלחמת דת.

הצהרתו של אבו מאזן היא בהחלט סיבה טובה לבדוק מדוע שני אתרים אלה הם שיעוררו את מלחמת הדת. זה לא לחינם. שהרי אם אפשר למצוא איזו זיקה בין מערת המכפלה לאיסלאם, מה בקברה של אשת יעקב ישראל בן יצחק קושר אליו את המוסלמים?

הקשר טמון אפוא בסב, אברהם, הקבור במערת המכפלה ולצידו יצחק בנו ויעקב ישראל נכדו. אברהם, כך על פי המסורת, נצטווה ללכת ממולדתו שבאור כשדים ולהתיישב בכנען, היא ארץ ישראל. התורה מסמנת את מסלולו בארץ. ראשיתו באלון מורה שבאזור שכם, משם הוא נמשך דרומה, אל בית אל, העי, באר שבע, עד ירידתו למצרים לפרק זמן מוגבל, שבסיומו הוא שב לארץ והתיישב באלוני ממרא הסמוכה לחברון. משמתה אשתו, שרה, רכש אברהם בארבע מאות שקל כסף את מערת המכפלה בחברון והפך אותה לחלקת הקבורה של בניו היורשים ונשיהם, יצחק, רבקה, יעקב ולאה. רחל, רעייתו השנייה של יעקב, לא נקברה בחברון, כך מלמד המקרא, אלא דווקא בדרך אפרת, היא בית לחם, משום ששם מתה בלידתה את בן הזקונים בנימין.

אברהם, אם כן, הוא זה שקבע, בעקבות צווי האל, את סביבת מגוריה החדשה של משפחתו באזור ההר של כנען. יורשיו של אברהם, המזוהים כאבות האומה היהודית, פועלים אף הם באותו מתחם שבליבו שוכנת מערת המכפלה, כלומר חלקת הקבורה המסמלת את היות חבל הארץ האמור מקום נחלתם. קבר רחל ואתרים נוספים המוזכרים במקרא, כמו גם למשל קבר יוסף בנה המצוי בשכם, ממשיכים את אותה מגמה שלפיה אזור יהודה ושומרון הוא ערש לידתה של האומה היהודית.

ואם כך, הרי ברור שהמחאה הערבית על הכלת שני הקברים הללו ברשימת אתרי המורשת כוללת זעם ואיומים. לא משום שזו פלישה לטריטוריה הפלסטינית - אלא משום שהמאבק כאן הוא לא על מקום הקיום, אלא על עצם הזכות לקיום. והכלי להשגת מטרה זו הוא הכחשה. כלומר, הכחשה של עצם הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לאותו חבל ארץ, זיקה המעניקה את הזכות הטבעית ליישוב יהודי בו.

עניין זה מלמד לא רק על אופי המאבק בין שני העמים, שהוא בהחלט גם בעל קווים דתיים, כפי שזיהה אבו מאזן בחושיו החדים, אלא גם על חשיבותו של מקצוע ההיסטוריה כאמצעי, אולי הבלעדי, שיש ביכולתו להסביר את סיבת ישיבתנו דווקא במקום הזה. לא משום שזוהי ארץ גזירה שאליה נמלט העם היהודי, אלא משום שזהו המרחב הגיאוגרפי שבו עוצבה זהותו הקולקטיבית, ועל כך אין ויכוח, בלי קשר לנכונות להגיע להסדר מדיני כזה או אחר.