אפשר לחשוב על שלושה תרחישים שבהם שני צדדים הנמצאים בסכסוך אינם מקיימים משא ומתן ישיר ביניהם אלא נזקקים לצד שלישי שיתווך: הראשון הוא שהצדדים אינם רוצים לקיים דיאלוג ביניהם, אבל יש להם בכל זאת אינטרס להידבר באופן כלשהו; השני הוא שאחד הצדדים חש שיש חוסר סימטריה מהותי בינו לבין הצד השני ולכן הוא נזקק לתיווך; השלישי הוא שהצדדים רוצים לסיים את הסכסוך, אך אינם מצליחים לעשות זאת בכוחות עצמם ולכן נדרשים לתהליכים של גישור ובוררות.
המגעים בין ישראל לחמאס על שחרורו של גלעד שליט הם דוגמה למשא ומתן מן הסוג הראשון. באופן רשמי ישראל לא רוצה לנהל משא ומתן עם ארגון טרור. במקביל, ארגון החמאס אינו מכיר בישראל. ובכל זאת ישראל רוצה לשחרר את שליט הנמצא בידי החמאס וחמאס רוצה לשחרר את אסיריו הכלואים בישראל. לכן מתנהל בין הצדדים משא ומתן, אך הוא נעשה באמצעות צד שלישי.
דוגמה להתערבות מטעמים של חוסר סימטריה היא במקרים שבהם עובד נזקק לאיגוד המקצועי שלו כדי שייצגו מול מעבידיו. במקרה כזה, כאשר עובד מרגיש חסר כוח מול מקום עבודתו ומנהליו, הוא מבקש מגוף רחב יותר ובעל אמצעים והשפעה לנהל את את הדברים בשמו. כך מתבטל חוסר הסימטריה הבסיסי בין הצדדים.
התערבות מן הסוג השלישי נעשית כאשר צדדים מגיעים להליכים של גישור ובוררות מתוך רצון לסיים את הסכסוך. בתהליך הגישור הצדדים נדרשים להגיע להסכמה ביניהם. בתהליך הבוררות הם מאפשרים לצד שלישי להכריע בעניינם. המשותף הוא שהם מכירים בכך שאין ביכולתם לסיים את הסכסוך ללא עזרה.
לכאורה, ניתן היה לחשוב שהמשא ומתן העקיף בין הישראלים לפלשתינים נובע מאחת מסיבות אלה. ניתן היה לחשוב שהצדדים הגיעו לרגע שבו הם חשים כי הם לא מצליחים להגיע להסכמה, ולכן קוראים לצד שלישי לסייע להם.
מו"מ עקיף מעכב את השלום
לא מופרך לחזות מצב שבו אחד הצדדים היה מעלה את הטענה שקיים חוסר סימטריה בין הרשות הפלשתינית לישראל, כמדינה הכובשת את הרשות שעימה היא צריכה לנהל משא ומתן, ומסיק מכך שנדרשת עזרה של צד שלישי אשר יבטיח איזון ביניהן. אפשר אפילו לשער שחוסר האמון בין הצדדים כה עמוק עד שאחד מהם מבקש מגורם שלישי להיכנס לתמונה בשל חוסר רצונו לדבר עם האחר באופן ישיר.
אולם לא אלו הן הסיבות אשר בעטיין המשא ומתן בין הצדדים עתיד להתחדש במתכונת עקיפה.
הסיבה לכך נובעת מתחושת הפלשתינים כי בעוד הם מנהלים משא ומתן ישיר עם ישראל מאז 1993, למעשה לא מתקדם דבר.
הפלשתינים חוששים שתהליך המשא ומתן יימשך לנצח ולא יסתיים לעולם. לכן הם רוצים הבטחות כלשהן לגבי תנאי סיומו: קביעת לוח זמנים מחייב למשא ומתן, הסכמה מראש לגבי מתווה הגבולות או ביטחונות אחרים.
זאת ועוד, לאחר שקבעו - בעידוד ארה"ב - את תנאי הקפאת ההתנחלויות כבסיס כזה, זקוקים הפלשתינים להליך שיאפשר להם לחזור לשאת ולתת עם ישראל אף שזו לא נענתה לדרישתם.
מנקודת מבטם, החשש של הפלשתינים מכך שמדינת ישראל רוצה לנהל את הסכסוך, ולא ליישבו - מובן.
אך אם כוונתם להגיע להסכם, הרי שמשא ומתן עקיף רק מעכב את התהליך.
אפילו אם הם אינם מאמינים לממשלת ישראל ואפילו אם הם חושבים שברצונה רק למסמס את היעד של הגעה להסכם קבע - הדרך להראות זאת היא לשבת ולדון באופן ישיר עם ישראל, לעסוק בכל נושאי הליבה ולראות אם ניתן להגיע להסכם קבע.
ישראל רוצה במשא ומתן ישיר. המשא ומתן העקיף אולי פותר לפלשתינים בעיות פנימיות כיום, אבל בטווח הארוך הוא יפגע בהם.