פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מורשת ישראל: לא שוכחים את ערש קיומנו

      "הסבא שלי, הרב נתן מיליקובסקי", סיפר פעם בנימין נתניהו, "הזהיר בראשית המאה הקודמת קבוצת ילדים שאותה לימד בגולה כי אל להם למחוק מהזיכרון את ארץ ישראל או לשכוח את עברם ואת הסיפור ההיסטורי שלהם. אחרת לא יהיה לנו עתיד, ואיך נדע מי אנחנו בכלל?"

      אולי היתה זו מורשת הסב ואולי אף רוחם של האבות והאמהות, שהביאה אתמול את הממשלה להיעתר לבקשות הרבות ולכלול את קבר רחל ומערת המכפלה ברשימת אתרי המורשת שלנו. והרי רשימת אתרי המורשת היהודית שהורכבה אתמול (גם אתרים נוצריים הוכנסו אליה) נועדה בדיוק לצורך זה: "למנוע מאיתנו לשכוח את עברנו", ושום נימוק ביורוקרטי או מדיני אינו עומד מול השמטת מערת המכפלה מרשימת אתרי המורשת שעליהם החליטה אתמול הממשלה. השמטת המערה שאותה רכש אברהם אבינו ב?400 שקל כסף מעפרון החתי לפני כ?3,700 שנה מהרשימה, היתה יכולה להיות הצהרה לא פחות משמעותית מאשר שילובה בה.

      מזכיר הממשלה, צבי האוזר, אמנם הזכיר אתמול את הרגישות המדינית מול הוואקף בכל הנוגע למערת המכפלה, אבל דווקא בשל הרגישות הזאת טוב עשתה הממשלה כשהחליטה לכלול את מקום מנוחתם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה ברשימת אתרי המורשת. לאורך דורות פקדו יהודים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות את המקום, בהם הרמב"ם, ר' בנימין מטודלה ועוד. אבל החל מימי הכיבוש המוסלמי?ממלוכי נאסרה על יהודים הכניסה למבנה שמעל מערת המכפלה, והם הוגבלו להגיע רק עד המדרגה השביעית בעלייה המזרחית לבניין. הגיעה העת לשנות את המצב גם באופן רשמי.

      אין כאן ויכוח בין שמאל לימין. זאב אלקין מהליכוד ושלמה מולה מהאגף השמאלי של קדימה ביקרו בשבוע שעבר במערה, והם מבינים זאת היטב. גם דוד בן גוריון, שקברו נכלל ברשימת אתרי המורשת, הבין זאת. הוא ביקר שם עוד במהלך מלחמת ששת הימים, ובהקדמה ל"ספר חברון" שיצא ב?1970 הזכיר ש"ראשיתו של דוד, גדול מלכי ישראל, היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כ?800 שנה לפניו... שם מתחילה ההיסטוריה העברית... וראויה חברון", חתם בן גוריון, "להיות אחותה של ירושלים".

      אין עניין לוויכוח פוליטי

      גם קבר רחל אינו עניין לוויכוח פוליטי. עם דמותה של רחל נקשרו דמעות ואסונות, אבל גם תקווה גדולה שגולמה בנבואת הנחמה של הנביא ירמיהו: "ושבו בנים לגבולם". המשוררת הנודעת רחל (רחל בלובשטיין), בת העלייה השנייה, שהיתה חשוכת ילדים, כה הזדהתה עם דמותה של רחל, עקרותה וסבלה, עד שכתבה בשירה "רחל": "הן דמה בדמי זורם". רחל המשוררת נטמנה בבית הקברות בכנרת שהוכנס אתמול לרשימת אתרי המורשת, ואילו היו שואלים אותה - לא היתה מהססת לשנייה.

      אין כל סתירה בין קבר בן גוריון ובית הקברות בכנרת לבין מערת המכפלה וקבר רחל, להפך. רבים מאנשי העלייה השנייה וקודמיהם הציונים ינקו מהמורשת היהודית וראו בה מסד לתחייה הלאומית בארץ ישראל. הם הבינו שעברו של אדם אינו משתרע רק על פני ימי חייו ושלא ניתן לצמצם את התודעה הלאומית רק אל המובן מאליו: מקום לידתנו.

      המסורת שמקדשת קברי אבות ואמהות ורואה בהם את קברי האומה מחברת עבר, הווה ועתיד. היא מונעת מהזיכרון שלנו להצטמצם אל הכאן והעכשיו, וזו לבדה סיבה מספיק טובה כדי לכלול ברשימת אתרי המורשת גם את קברי האבות והאמהות, כפי שהוחלט בסופו של דבר.