בר נוער תקוע עמוק בארון

בצילם של הימים האחרונים והסערה סביב פרשת הרב מוטי אלון ויחסים הומו-סקסואליים בקהילה הדתית, יש מקום לשוב לאירועי בר-נוער בתל אביב ולבדוק האם החקירה מתקדמת ומה התועלת בצו איסור הפרסום.

הבעיה: כל מידע שקיים, אם בכלל, נותר נצור וחסוי בקלסרי המשטרה והכל בחסות ובתוקף צו איסור פרסום גורף, שהוצא בנדון מיד לאחר הרצח. יכול להיות שאין חדש ויכול שיש קצה חוט שדרכו ממשיכה המשטרה את פעולות חקירתה הסמויות והאינטנסיביות. מאידך, ישנה קהילה שלמה ובני משפחה דואגים - שחוששים בכל ומכל מפגש שיקיריהם מקיימים - בגלוי ובסתר. הם נתונים בפחד מוות שלא מרפה: מי מבטיח שהוא – הרוצח - לא יכה שוב?

לא בטוח שאיסור הפרסום מועיל ומסייע להמשך החקירה מה עוד שמאז הרצח חלפה למעלה מחצי שנה. ואולי, כשאין קצה חוט בפרק זמן סביר – יש מקום להרגיע את הציבור כי המלאכה נמשכת ולתת לוח זמנים משוער אם לא לסיום החקירה אז לפחות לגיוס הציבור למען החקירה וגילוי הרוצח קר הדם.

מכל מקום איסור פרסום מתנגש בעקרונות חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. הוצאתו חלה רק על מידע שפרסומו עלול לפגוע באינטרסים של הציבור, כגון פגיעה בחקירה משטרתית או פגיעה בביטחון המדינה, או מידע שפרסומו עלול לפגוע באדם מסוים, כגון פגיעה בשמו הטוב או סיכון חייו.

עם זאת, קיימת תחושה שצווי איסור פרסום בשנים האחרונות הפכו להיות נורמת עבודה שגרתית במשטרת ישראל כמעט בכל חקירה בה משערים שיהיו קשיים בפענוח או רצון להשתיק את הקדימונים והידיעות באמצעי התקשורת.

בפועל התחושה היא שיש יד קלה מידי בהגשת בקשות להוצאת צווי איסור פרסום ובתי המשפט נעתרים להם – ללא נציגי התקשורת, הציבור ובכלל. אכן טובת החקירה מחייבת איפול אך גם פיקוח שיפוטי והכל על מנת שהאיפול לא יהפוך לכסת''ח של החוקרים בגין אי התקדמותם בחקירה ולחילופין הצורך לשתף את הציבור באיתור חשודים ומידע.

לעיתים הפרסום עוזר. קחו לדוגמא את תכניות התקשורת שעוסקות בחשיפות ומציגות ראיות מזירות עבירה שדרכן מאתרים חשודים המובאים לדין. מאידך, צווי איסור הפרסום משרתים את המשטרה הן להאדרת שמה ולעיתים גם לצרכיה שלא להאיר בזרקור אי הצלחות מצידה. לדוגמא פרשת פריניאן שנולדה בצו איסור פרסום שהוליד בסופו של דבר את ועדת זיילר, שהוכיחה כי היו כשלים בפעילות המשטרה ובכיריה נתנו על כך את הדין.

רצוי להזכיר גם את החסות שניתנת באמצעות הצווים – לתכניות תעודה יוקרתיות לצלם בשקט את החשיפה התקשורתית שיציגו אל מול פני האומה בדיוק ביום שבו יוסר הצו. כך לדוגמא התיעוד המפורט של חקירת רצח משפחת אושרנקו מראשון לציון שבטוח לא הופק ביום צילום אחד וכן תיעד את אנשי המשטרה משבחים את עצמם ויוצאים גדולים.

מכאן, שלעיתים צווי האיסור הללו מטיבים עם אמצעי תקשורת מסויימים ומפלים את האחרים וגם על כך יש לתת את הדעת. השאלה: האם בתי המשפט מודעים לכל אלו? האם שיקולים שכאלו מובאים בחשבון? מה מידת הכבילות לצווים שיש לאנשי הצוות המתעד בחסות איסור הפרסום? ויכול שאם היו במותבי השיפוט היו מוצבים גם נציגי ציבור מתחום התקשורת והאקדמיה וזכויות האדם בכלל, היד החותמת הייתה פחות רועדת ומרעידה. נכון שתמיד יש אפשרות לערער על הקביעה אך מדוע מלכתחילה ובשם הזמן האבוד – ישב על המדוכה מותב מקצועי שהחלטותיו תהיינה יותר סבירות ומידתיות.

בנוסף יש להביא בחשבון בהטלת צווים שכאלו, את מאפייני התקשורת הנוכחית. אוטוסטרדת המידע צריכה להוביל את המסלול הישיר להגיון המחוקק ולהביא לבחינה מחודשת את סוגיית צווי איסור הפרסום.

אין ספק שכיום בעידן האינטרנט והטוקבקים משמעות הצווים פוחתת והולכת. אם בכל זאת קיים חשש מיידי, הרי בכל מקרה תמיד ניתן להוציא צו ל-24 שעות, עד שיידון הנושא במותב שיפוטי שיכלול גם נציגי ציבור. כך גם יוכל ביהמ''ש לפקח על התקדמות החקירה בצל זכות הציבור לדעת ומה בכלל מותר לציבור שיידע, בהתאם ללוח הזמנים שיהיה מונח בפני בית המשפט אבל גם ישמש נר לרגלי צוות החקירה.

בר נוער יכול להיות המבחן לאימוץ הדרך הזו, שהרי זכות הציבור ניצבת במקרה הנדון בשורה אחת עם ביטחונם של הנוגעים בדבר.

הסירו את הצו ותנו לדעת מה מצב החקירה.