צועדים לאט לקראת פשרה

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמר, בהתבטאות ראשונה שלו מאז הבחירות האחרונות, כי הצעתו לפלשתינים כללה חזרה לגבולות 1967 וחלוקה של מזרח ירושלים על בסיס העיקרון ששכונות יהודיות יישארו בידי ישראל ושכונות ערביות יהיו בידי פלשתין.

ירושלים, כך אולמרט, תהיה בירת ישראל, והשטחים שיעברו לפלשתין יהוו את בירתה. זהו אותו אהוד אולמרט שדיבר עד לפני כמה שנים על ירושלים כעיר "מאוחדת", "בלתי מחולקת", "לנצח נצחים".

בנימין נתניהו, ראש הממשלה, הצהיר בנאום בר?אילן כי הוא מוכן לרעיון של שתי מדינות לשני עמים. זהו אותו נתניהו שבעבר התנגד לכינונה של מדינה פלשתינית. לפני כשלושה חודשים הוא הגדיל לעשות והוביל את ממשלתו להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, צעד המצהיר - לפחות באופן סמלי - על נכונות להפסיק להתיישב בהן.

אולמרט ונתניהו ממשיכים את מסורת ראשי הממשלה אשר רואים משם דברים שלא רואים מכאן, ומתגמשים בעמדותיהם המדיניות מרגע כניסתם לתפקיד. קדם להם, כזכור, ראש הממשלה אריאל שרון, שאמר בעבר "דין נצרים כדין תל אביב" ולאחר מכן פינה את רצועת עזה.

מפלגות הימין יושבות בקואליציה ומקבלות את שינוי הנרטיב הישראלי. פה ושם נשמעות מחאות. לעיתים אפילו איומים קלים על עזיבת הממשלה. אבל נראה שהשינויים עוברים בשקט יחסי.

סיעת הליכוד, אשר נחשבת לימנית מאוד, מקבלת, בסופו של דבר, את מרותו של ראש הממשלה גם בעניין המדינה הפלשתינית וגם בעניין הקפאת ההתנחלויות. אביגדור ליברמן כבר הצהיר בעבר על מוכנותו לפנות את ביתו, ותוכניתו המדינית כוללת העברת שכונות ממזרח ירושלים לפלשתינים. אפילו מפלגת הבית היהודי נכנסה לממשלה שקווי היסוד שלה אינם מזכירים עידוד התיישבות ביהודה ושומרון או הקמת יישובים חדשים שם, אלא כוללים את האמירה ש"הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל".

השינויים המהותיים בעמדה הישראלית מובנים: כדי להגשים את הציונות, אפילו בעיני רוב הימין, אין עוד צורך בשתי הגדות של הירדן וגם לא בהתיישבות בכל יהודה ושומרון. יש שיאמרו שזו בדיוק הבעיה הטקטית בניהול המשא ומתן: אנו מכרסמים בעמדתנו עוד לפני תחילתו של המשא ומתן. לפיכך, כשהוא יתחיל ישראל תמצא עצמה בעמדת מיקוח נחותה. יש שיאמרו כי ההפך הוא הנכון, וכי מדובר בהתפכחות של המדיניות הישראלית ובהבנה של מנהיגי המדינה שכדי להבטיח את קיומה של ישראל יש לעשות פשרות כואבות.

כך או כך, נראה שיש הסכמה כי משהו מהותי השתנה בנרטיב הישראלי?ציוני שמובילות ממשלות ישראל לאורך הדורות.

הבחירות האחרונות הראו שהעם פונה ימינה. אבל עמדותיהם של ראשי הממשלה מהמרכז?ימין ושל מפלגות הקואליציה הימניות פונות שמאלה. ההסכם לא מגיע, אך העמדות מתרככות. אולי העמדות עדיין אינן מספיקות כדי להשלים הסכם; אולי אין בצד הפלשתיני שותף אשר יכול "להרים את הכפפה"; אולי זו רק שאלה של זמן עד ששני הצדדים יבשילו. אבל בינתיים, יש להודות, עמדות ישראל המסורתיות הולכות ומאבדות מתקפותן. שרון, ליברמן, נתניהו ואולמרט לא לבד: העם בוחר ימין כשמנהיגיו הולכים שמאלה.