בניגוד לכל הגיון כלכלי ובסתירה לאידיאולוגיה הכלכלית בה אני מאמין, הריני מודיע על הצטרפותי הרשמית לקרב להצלת השידור הציבורי בישראל. כן, אני חובר לצד שבו נמצאים הטכנאים המשועממים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בלי לעשות דבר, לצד שבו נמצאים עוזרי צלם עם משכורות היי טק ועיתונאים ששכחו מתי בפעם האחרונה הם סיפרו משהו חשוב או מעניין. למרות זאת, עכשיו זה הזמן להרים את נס המאבק, לצופף את השורות ולהילחם למען רשות השידור.
אם היה מדובר במדינה נורמלית, לא הייתי מטריח את עצמי לכתוב אפילו טוקבק אחד בעד מבזבזי המיליארדים מרוממה. אבל במדינה בה שוק התקשורת נחנק כלכלית ותכנית על ידי רגולטורים שהפכו את עצמם לקומיסרים בשקל, רק ערוץ ציבורי שממומן מכספי הציבור יצור ערוץ מוצלח ובר קיימא ויכניס מעט שפיות לזירה התקשורתית, שבה כולם מנסים לשרוד כלכלית.
סוגה עילית במימון ציבורי
אולי אם ערוץ אחד יחזור לשדר תוכניות שמעניינות את ציבור הצופים, ימנע המצב המביך שבו פקיד ממשלתי בוחן בעין ביקורתית לוח שידורים של ערוץ פרטי. כיון שגם סוציאליסטים מושבעים לא היו רוצים שנוני מוזס או עמוס שוקן יקבלו תכתיבי תוכן מהממשלה, מדוע הדבר נראה למישהו הגיוני כשמדובר בערוצי טלוויזיה או תחנות רדיו פרטיות? לא שבעלי הערוצים חפים מפשע, כשהם בעצמם מונעים כל סיכוי לפתיחת שוק התקשורת לתחרות אמיתית בשעה שהם מתלוננים על עודף רגולציה. צריך תחרות בה כל יזם עם אמצעים כלכליים ותוכן איכותי יבוא לשוק וינסה למכור למאזינים ולצופים את הסחורה שלו. ירצו, יצפו. לא ירצו, לא יצפו.
אנחנו צריכים להחליט, שכל מה שמוגדר סוגה עילית ישודר רק בערוץ שכולנו נממן באמצעות כספי האגרה. בואו ניקח את מאות מיליוני השקלים שמכניסה האגרה, ונשקיע אותם רק בדרמות מקור ישראליות, בסרטים דוקומנטריים מושקעים ובכל אותו תוכן שמאלצים את הערוצים המסחריים לשדר, מבלי לבדוק את ההיתכנות הכלכלית של הכפייה התרבותית. כך, חדשות ללא בידור, דוקו ללא סקס אפיל, ספורט מקומי ודרמה ימצאו סוף סוף את הבית ההפקתי הראוי להם וכספי המיסים שלנו ילכו למטרה כפולה ראויה ביותר, טלוויזיה נוחה והרחקת פקידי ממשלה משוק התקשורת הפרטי.
התנאים לעיסקה הם:
מהחברים ברשות השידור שכבר ראו בדמיונם איך אנחנו מבעירים צמיגים ביחד, אבקש להירגע. כדי שרשות השידור תחזור להיות כולא הברקים של הרגולציה, חייבים להחזיר מעט הגיון לשיגעון ולשגר את כל הבטלנים הביתה. תת-תרבות השידור והניהול שנוצרה בטלוויזיה הישראלית ובקול ישראל אינה דבר שהציבור יכול או צריך לעמוד בו. אפשר לשאול מדוע עיתונאי מכובד כמו אריה גולן מרשה לעצמו, תוך ניגוד ענינים מוחלט, לנכס את גלי האתר של מדינת ישראל למען מאבק על מקום עבודתו. מפאת כבודו של עמית למקצוע לא נטיל דופי בכוונותיו ונייחס את זה לשיקול דעת לקוי. מדהים לראות כיצד עיתונאים רבי זכויות וכישרון שמים עצמם בחזית המאבק הציבורי למען פרזיטים, שחיבלו בעבודתם העיתונאית עשרות בשנים.
העסקה ברורה ופשוטה. הבראת רשות השידור במחיר הוצאה המונית לפנסיה של כל בטלני רוממה והטלת כל התכנים החינוכיים, המגזריים והמגדריים על השידור הציבורי. בתמורה יש לבטל את הפיקוח על התוכן המשודר בכלי התקשורת הפרטיים בישראל. מוסכם? קדימה, שקלאר תביא את המגאפון, אחימאיר תניף שלט ויאללה בלאגן.