בשלב ראשוני זה של המבצע הצבאי הנרחב שיזמו כוחות נאט"ו בעיר מרג'ה שבמחוז הלמנד באפגניסטן, עדיין לא ניתן לקבוע אם ההגדרה "מצעד האיוולת" הולמת פעולה זו. מה שבכל זאת עולה מהתבטאויותיהם של מעצביו ויוזמיו האמריקנים הוא העובדה שמדובר במצעד התמימות והאשליות.
ואכן, נראה כי מחשיבתו האסטרטגית של הפנטגון נעדרו לחלוטין משקעי מלחמת וייטנאם ולקחיה (ואף מלחמות אחרות שהתנהלו בעצימות נמוכה, כולל בחזית אפגניסטן). אלה מלחמות שהיו אמורות לצרוב בתודעתם של האמריקנים את קווי המתאר הייחודיים של שדה קרב בלתי סימטרי זה.
ההנחה היסודית שעמדה בטבורה של חשיבה זו היתה שהמהלומה שתונחת על כוחות הטליבאן באזור תצמיח דגם מרוכך, מפויס וכנוע של תנועה זו. לנוכח הפגיעה הקשה שעתידה התשתית המבצעית והארגונית של הטליבאן לספוג, תיסלל הדרך לשילובה של התנועה - מתוך עמדת חולשה - כשותפה בממשל בקבול. בהתאם להיגיון הזה, כך יתאפשר לארה"ב לבודד את הארכי?אויב שלה במרחב האפגני - כוחות אל?קאעידה.
וכך, באמצעות גיבושה של קואליציה מנצחת בין ממשלו של הנשיא קרזאי לבין תנועת הטליבאן, הנטועה עמוק ברבדיה השונים של החברה האפגנית, תשיג ארה"ב את מבוקשה. במילים אחרות: הכוחות האמריקניים אמנם יצאו למשימתם כדי לקדם את המלחמה נגד אל?קאעידה, אולם מאחר שאויב זה חמקמק ונסתר מן העין - נפתחה חזית חדשה, נגד הטליבאן. בחשיבה האמריקנית עשויה תנועת הטליבאן לעבור מוטציה או מטמורפוזה לאחר שהקרב על מרג'ה יעמיד אותה במקומה וימחיש לה את מגבלות העוצמה וההשפעה.
מצעד התמימות
עם כל הקסם הראשוני שבהיגיון דיאלקטי זה, מדובר בניסיון אמריקני תמים לטעת בתוככי ההוויה האפגנית עתירת המורכבות גישה פרגמטית ומעשית. אלא שההיסטוריה של הטליבאן באפגניסטן, כמו גם של מלחמות בלתי סימטריות דומות, מצביעה על כך שחולשה צבאית איננה מצמיחה בהכרח מתינות פוליטית.
כך קרה, למשל, במאבקה של תנועת המאו?מאו בבריטים בקניה, במלחמתו של הווייטקונג באמריקנים בווייטנאם ובלוחמה שניהל ארגון הפ.ל.נ בצרפתים באלג'יריה. בכל האירועים הללו התנועה המתקוממת, אף שהיתה חלשה מן המעצמה שבה לחמה, זכתה בניצחון אסטרטגי עם סיומו של עידן האלימות.
אותם דברים אמורים גם לגבי המרחב האפגני, שבו המחיר האנושי, הפוליטי והכלכלי שברית המועצות נאלצה לשלם במהלך שנים של הקזת דם מול כוחות המוג'הדין הניע את מעצמת העל לנטוש את שדה הקרב, וזאת למרות עליונותה הצבאית הברורה.
ספק רב הוא אם המכה הצבאית שתספוג תנועת הטליבאן תפחית ממידת נכונותה להמשיך בלוחמה. מדובר בדינמיקה ובדפוס התנהלות קנאי ולוחמני, השונים בתכלית מן ההוויה האמריקנית הפרגמטית, שבמרכזה העיקרון של בניית קואליציות בין יריבים שהם, מעל לכל, גם שותפים.
לפיכך עלולה לצמוח עד מהרה טרגדיה אמריקנית חדשה. גם הציפייה האמריקנית שניתן יהיה לרכוש את אמונו ותמיכתו של העם האפגני דווקא על רקע ההסלמה בפעילותו של נאט"ו - נראית על פניה מופרכת. העובדה כי מי שכבר החלו לשלם את מחירו של המבצע במרג'ה הם תושבי העיר, עלולה להעלות עוד יותר את מפלס הטינה והניכור בקרב האוכלוסייה האזרחית כלפי נאט"ו. כך, באופן פרדוקסלי, עלולה אחיזתה הפוליטית של תנועת הטליבאן באזור להתחזק.
העתיד הקרוב יסייע להבהיר אם המבצע יפתח פרק חדש במצעד האיוולת האמריקני ולא רק במצעד התמימות, הצועד לנגד עינינו זה שנים ועשורים.