פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חוק גנדי": בלי פוליטיקלי קורקט

      במוזיאון ההנצחה היפהפה שהקימה עיריית ניו דלהי בבניין שבו נרצח, בינואר 1948, מהטמה גנדי, תלויה קריקטורה ממוסגרת ובה נראה המנהיג ההודי יושב על הארץ, בתנוחת הרגליים המשוכלות שהיתה אופיינית לו, ולידו עומד לוחם זכויות השחורים האמריקני מרטין לותר קינג, שנרצח 20 שנה אחריו. "הדבר המצחיק", אומר גנדי לקינג בכיתוב שמתחת לציור, "הוא שהם באמת חושבים שהם הצליחו להרוג אותך".

      גם רוצחיו של רחבעם זאבי ז"ל, שהכינוי "גנדי" דבק בו מצעירותו, לא הצליחו להרוג אותו. במובן מסוים, ממש כמו במקרהו של יצחק רבין ז"ל, העובדה שהוא נרצח אף סייעה בהאדרת דמותו ומורשתו.

      "איננו אלא עוברי דרכים", מצוטט גנדי המקורי על קיר מוזיאון ההנצחה בבירת הודו. "אנחנו שוהים כאן רק כמה ימים. אחר כך איננו מתים, אלא פשוט חוזרים הביתה".

      מתברר שדווקא מי שמפעל חייו נגדע זוכה, לפעמים, להישאר כאן יותר מ"כמה ימים".

      חוק חדש, המשווה בין ההשקעה בהנצחת פועלו של רחבעם זאבי לבין זו של יצחק רבין, זכה שלשום בתמיכתה של ועדת השרים לחקיקה.

      על פי החוק הזה, שהציע ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו תחת הכותרת "חוק גנדי", יושקעו גם בהנצחת רחבעם זאבי 6.5 מיליון שקלים בשנה. יוקם מרכז להנצחת פועלו ומורשתו של השר לשעבר, ובו יפעלו, בעזרת התקציב הזה, מכון לחקר תחומי ידיעת הארץ וההיסטוריה של עם ישראל וכן ספרייה.

      "גנדי היה אלוף בצה"ל, איש דגול, ציוני גדול ושר בממשלה", נימק רותם את הצעתו.

      הוא אף הזכיר כי אחרי הרצח, שבוצע בידי מחבלים ערבים באוקטובר 2001 בירושלים, כבר חוקקה הכנסת חוק שמטרתו להנציח את זכרו של השר המנוח ו"להנחיל לדורות", כפי שניסח זאת אתמול אחד העיתונים, "את פועלו ואת מורשתו השנויה במחלוקת".

      ספק אם יש הצדקה לכל מרכזי ההנצחה

      אלא שחוק זה לא ממש יצא לפועל מאז, והחוק החדש בעצם נועד להשוות את תנאי ההנצחה והפעילות לתנאים שמהם "נהנים" יצחק רבין ומנחם בגין.

      ספק אם יש הצדקה של ממש לכל שלושת מרכזי ההנצחה הגרנדיוזיים הללו, וספק אם העובדה שהמדינה כבר מבזבזת כספים רבים על מרכז הנצחה לרבין מצדיקה בזבוז כספים לא פחות רבים על מרכז ע"ש גנדי, במין ניסיון מגוחך להשוות בין שני האישים או "לאזן", כביכול, בין הימין הישראלי לבין השמאל.

      פעילות ראויה, שמטרתה החדרת ערכי הציונות ומורשת ארץ ישראל, הן אפשר לארגן בכל מקום שהוא, וגם ללא כל הראוותנות הפוליטית הזאת המתחפשת להנצחת נרצחים.

      לשיא הגיחוך הביאה את הדברים תנועת ש"ס, כאשר כמעט הצליחה בשבוע שעבר להעביר - כנראה בתשובה ל"חוק גנדי" של ישראל ביתנו - הצעת חוק להקמת מרכז הנצחה דומה, בהשקעה כספית זהה כמובן, לזכרו של הבאבא סאלי.

      וכי מדוע ייגרע חלקה בעוגת ההנצחה הלאומית רק משום שמנהיגה הרוחני לא מת בנסיבות טרגיות, כי אם נפטר מן העולם הזה בשיבה טובה?

      ובכל זאת, אם החוק להנצחת רחבעם זאבי אכן יתקדם בערכאות הכנסת בהצלחה ובסופו של דבר יביא להקמת "מרכז גנדי" נאה ויוקרתי, יש לקוות שלא יטופחו במרכז זה רק אותם הצדדים של גנדי שנחשבים "ראויים" להנצחה לאומית רחבה.

      האיש היה אוהב ספר, בקי גדול בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל ולוחם חירות בעל מסירות נפש אמיתית למען הכלל. אבל היתה לו גם "מורשת שנויה במחלוקת", שאי אפשר להפריד אותה מכל אלה.

      אם כבר משקיעים ומקימים ומפעילים, כי אז בדיוק כמו יצחק רבין, שמורשת ה"שטחים תמורת שלום" שלו שנויה גם היא במחלוקת ובכל זאת אין מחביאים אותה מאחורי כל מיני סופרלטיבים פוליטיקלי קורקטיים - זכאי גם חברו ויריבו הפוליטי, רחבעם זאבי, שחזונו יילמד ולא יוצנע באיזשהו מדף אחורי ונידח בספרייה המפוארת שתישא את שמו.