פרשנים פוליטיים אוהבים לצטט את אמירתו הידועה של הנרי קיסינג'ר, כי לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. אך אין זו דווקא מאמירות הכנף המוצלחות שלו - הרי אין שום מדינה דמוקרטית בעולם שאין בה קשר גומלין בין מדיניות חוץ למדיניות פנים.
מהאמירה הנ"ל עלול להתקבל הרושם כאילו לאורך כל שנות קיומה של ישראל צעדיה המדיניים או הביטחוניים נבעו משיקולי פנים - ולא היא. אלא שיש ביניהם לפעמים קשר בדיעבד. החלטתו של מנחם בגין להפציץ את הכור הגרעיני באוסירק ודאי לא נבעה משיקולים פנים?פוליטיים, אך נכון שתוצאותיה השפיעו על מערכות הפנים. גם עמידתו הנחרצת, ויש מי שיאמר הנחרצת מדי, של יצחק שמיר בעניין הבנייה בשטחים לא נבעה משיקולים פנים?פוליטיים, אבל ייתכן שאילו לא היה מתעמת עם ממשל בוש האב לא היה מפסיד בבחירות.
באחד מעיתוני הערב התנוססה בשבוע שעבר הכותרת "שנת הכניעות", ולפיה ראש הממשלה נתניהו נכנע ברצף לתביעות שותפיו בקואליציה וגרם בכך לדריכה במקום לגבי הנושאים החשובים של ישראל. לו זה באמת היה כך, קשה היה להסביר בצורה הגיונית כיצד כלכלת ישראל צלחה לגמרי לא רע את המשבר הכלכלי העולמי; איך קודמה הרפורמה החשובה בתחום המקרקעין; איך נוצרו הקשרים ההדוקים עם שלוש המדינות החשובות ביותר באירופה; ובזכות מה יש לישראל השפעה בלתי מבוטלת על מינוף המערכה הבינלאומית נגד אירן.
יתרה מזאת, חרף התנאים ההתחלתיים הלא מעודדים ביחסי ממשלת נתניהו עם ממשל אובאמה, המדינאות הישראלית הצליחה להגיע להבנות מעשיות עם ארה"ב, שהנמיכו את גובה הלהבות וסייעו ביצירת שיתוף הפעולה בענייני איראן ובנושאי ביטחון אחרים.
ובעניין אחר: אם יחודש בעתיד הקרוב התהליך המדיני עם הפלשתינים - ומבלי להתחייב, כמובן, באשר לסיכויי הצלחתו - המצב של ישראל יהיה נוח יותר מזה ששרר בתקופת התהליך הכושל של הממשלה הקודמת.
כל הצעדים בנוגע למדיניות חוץ לא היו, ולא יכלו להיות, מנותקים משיקולים מסוימים של מדיניות פנים, כולל חישובים קואליציוניים - אך גם אם לעיתים היו פשרות, נתניהו לא סטה מהדרך שהתווה לעצמו. אדרבה, ההחלטות שקיבל בתחום מדיניות הפנים, כמו ההשהיה הזמנית של הבנייה בשטחים, סייעו לו לקדם את היעדים במדיניות החוץ - ולהפך.
אובמה מתרכז בפנים
קשה להשתחרר מהרושם שלאחרונה אובמה משתדל להתרחק מהעיסוק במדיניות החוץ לטובת המלחמה באפגניסטן, ובעיקר לטובת העיסוק בענייני פנים. הסיבות ברורות: אי ההצלחה (לפחות כרגע) בהעברת רפורמת הבריאות, הכלכלה והאבטלה והכישלונות של המועמדים הדמוקרטיים במסצ'וסטס, וירג'יניה וניו ג'רזי. אלו כישלונות שמצביעים על טלטלה אפשרית בבחירות של "אמצע הקדנציה" בעוד שמונה חודשים.
עם זאת, מדובר בגישה זמנית שכן אמריקה אינה "מתפטרת" מהעולם, ועל אף שרוב האמריקנים באמת מתעניינים היום יותר בענייני הפנים - איש לא יוכל לחזות אם בנובמבר הבא לא תהיינה דווקא ההתפתחויות באפגניסטן, בעירק או באירן אלה שיכריעו בעיני הציבור האמריקני.
סקר דעת קהל של מכון רסמוסן, שהתפרסם לפני ימים אחדים בוושינגטון, מראה ששלושה רבעים מציבור הבוחרים האמריקני "כועסים על ממשלתם".
הסיבות לכעס מגוונות - אך הממשל לא יוכל להתעלם מהממצאים ולכן סביר להניח שיהיו לכך השפעות גם על מדיניות החוץ, כולל במזרח התיכון.
נראה, אפוא, שגם באמריקה, בדיוק כמו בישראל, יש קשר בין מדיניות פנים וחוץ. ד"ר קיסינג'ר, לתשומת ליבך!