מאת: תמי אלגואטי, מחברת "קופידון איכה?"
הפעם זה היה שונה. זאת לא הייתה נוסחת ההיכרות הרגילה. הכימיה נוצרה מצירוף של כמה מקרים והסוף, את הסוף אתם תשפטו...
הכול התחיל כשגלית חברתי החליטה לחגוג את יום הולדתה ה- 29 במסיבה מורחבת. לטענתה, זאת ההזדמנות האחרונה שלה להתגאות בגילה לפני שהיא משנה קידומת. וכך היא החליטה משום שבשנה הבאה התאריך יוצנע עד יוחבא לחלוטין. השנה, זאת חייבת להיות מסיבה מוצלחת במיוחד.
שמחתי מאוד על יוזמתה, כי אין כמו מסיבות פרטיות שבהן כל המוזמנים שווים בחינה מדוקדקת, או לפחות בחינה. זאת תהיה הזדמנות נפלאה להוסיף כמה מספרי טלפון למאגר המתרוקן שלי.
מהר מאוד הבנתי, שלא כך יהיה הפעם. שיחת טלפון בהולה מגלית בשעת בוקר מוקדמת, בישרה לי שאני היא זו שצריכה לדאוג לאוכלוסיית הרווקים במסיבה. גלית חייבה אותי לבוא בלווי ידידיי הרווקים. מיד נתקפתי בהלה. לא מספיק שאני לבד, אני גם צריכה לדאוג לאחרים לזוגיות, כך שאני אשאר אחרונה ויחידה במצבי. טוב, אין מה לעשות. למרות בדידותי המעיקה צריך לעזור לחברה ביום-הולדתה ולכן מיהרתי להשאיר לידידי הטוב (והרווק) כפיר, הודעה, שיחזור אליי בהקדם האפשרי (הוא חזר אליי בשתים-עשרה בלילה...).
לא חיכיתי להיענותו והמשכתי בחיפוש. בצעד יוצא דופן, החלטתי להזמין את בן-דודי אמיר. אמיר בן 28, רווק שנראה מצוין, לכן חשבתי שבחירתי לבטח תזכה לפרגון מוערך מצד גלית וחברותיה.
כדי למנוע מבוכה עתידית (בכל זאת לא יצאנו עד היום ביחד לאירועים חברתיים), ביקשתי מאמיר שיביא א?תו חבר. הרעיון של יציאה עם בת-דודתו, הלהיב את אמיר מאוד ואפילו קבענו להיפגש בדירתו לפני המסיבה כדי שכניסתנו תהיה מתואמת. המסיבה נקבעה לשעה מוקדמת ולכן עוד לפני ששקעה השמש, הגעתי לאסוף את אמיר ואת החבר הנבחר. החלפנו מספר משפטי גיבוש קצרים ונסענו למסיבה.
כמה דקות אחרי שנכנסנו, הבנו שיהיה לנו עוד הרבה זמן להחליף משפטים נוספים בהרכב המשולש הנוכחי. לא ממש התחברנו לשאר המוזמנים. אולי אני מגזימה, דווקא כן פגשתי אנשים נחמדים ממקום העבודה המשותף של גלית ושלי, אבל בוא נאמר שרובם כבר הגיעו לא רק בזוגות, אלא עם דורות ההמשך שלהם...
לא נתנו לזה להשפיע עלינו ומיד ניגשנו לבר. אפקט המשקה פעל בצורה מעולה ולא עבר זמן רב ושלושתנו קיפצנו על הרחבה.
עד עכשיו לא ממש התייחסתי לעודד, החבר של אמיר, אלא בכל זאת נשארתי נאמנה לעזרה שביקשה ממני גלית, להביא חברים רווקים. אבל כשראיתי שהיא לא דאגה לי לשידוך הולם, טבעי היה שאדאג לעצמי.
בהתחלה היינו שנינו מרוכזים בסובבים ורק מאוחר יותר נחתו מבטינו זה על זו והתחלנו ליהנות ביחד בריכוז מלא. אמנם נהנינו במסיבה, אבל כבר בשמונה וחצי התחיל המקום להתרוקן והחלטנו להמשיך את הערב במקום אחר. אמיר הצהיר שאנחנו חייבים ללכת לפאב השכונתי שלו (אם אפשר לקרוא לרחוב דיזנגוף שבו הוא גר שכונה...), אני, שכל הערב הזה היה יוצא דופן מבחינתי, לא הבעתי התנגדות. אם כבר ח?ברה חדשה, אז החלטתי ללכת עם זה עד הסוף.
בפאב, שקענו עודד ואני בשיחה, שבמהלכה הוא הפתיע אותי ואמר, שאם לא הייתי בת-דודה של אמיר, הוא היה רוצה לצאת א?תי. אני, שקפאתי לרגע, התעשתי ושאלתי לפשר הקשר. לא רק שלא חשבתי שהוא מתעניין בי, גם לא הבנתי למה לאמיר תהיה התנגדות לכך, כי במהלך המסיבה הוא הציע מיוזמתו להכיר לי את מיטב חבריו.
כנראה שהק?רבה המשפחתית בכל זאת לא ממש הרתיעה אותו, כי כשצעדנו בדרך לחנייה, עודד התחיל לשפוך בפניי את כל סיפור חייו ואני -- על תקן פסיכולוגית מתמחה -- הקשבתי והנהנתי בראשי. כשההשתפכות החלה להתארך, הצעתי בתמימות טהורה שנלך אליי הביתה ונמשיך לדבר. עודד גר ברחוב שלידי ולכן ההזמנה הייתה מבחינתי פועל יוצא של שכנות טובה ולא התחלה ישירה, כפי שהסתבר לי יותר מאוחר, שהתפרש?ה על-ידי עודד.
העובדה שההיכרות החלה בצורה הפוכה כלומר, קודם השתכרנו ואחר-כך ישבנו לדבר יותר ברצינות, הקלה עליי וכמו כל חבר/ה/ידיד שבא אליי הביתה, הבהרתי לו איפה ממוקמים הקפה, הסוכר והחלב ורמזתי לו שההכנה היא בשירות עצמי. מה לעשות, קפה הוא לא אחד מתחומי התמחותי ואני מודעת לכך.
דיברנו עד שעות הלילה הקטנות. עודד התגלה כבחור מקסים, שכמוני שונא את כל המשחקים המאפיינים התחלות ולכן הצהרנו שנשתדל להתנזר מהם ולהיות כנים לחלוטין. לאחר כעשר שעות ביחד, שבסופם ביקשתי ללכת לישון בצורה מנומסת אך ברורה, נפרדנו באופן אפלטוני וקבענו שניפגש שוב למחרת.
סבב הטלפונים לחברותיי היה ארוך במיוחד. לא רק שהייתי צריכה לעדכן אותן על המסיבה, נדרשתי לספר בפירוט על ההיכרות הספונטנית והמעמיקה שהתלוותה אליה. מאוד לא אופייני לי להזמין אליי הביתה, כבר בפגישה הראשונה, אבל התנאים התאימו ובכל זאת, כפי שכבר ציינתי, כוונתי הייתה באמת תמימה. כמובן שגם דאגתי לעדכן את אמיר על התפתחות הערב ההוא ולקבל את ברכתו, שאכן הגיעה ואפילו בהתלהבות.
הכימיה מסתבר, לא הייתה אשליה חד-צדדית מצ?די-- תופעה מוכרת בקרב הבודדות הנוטות לדמיין מערכות יחסים -- ועודד אכן התקשר אליי ביום המחרת.
בהמשך, הקשר זרם. מזמן לא הרגשתי כל-כך בנוח עם מישהו כמו שהרגשתי עם עודד ולמרות שהרבינו להתווכח, נהניתי מאוד להיות א?תו. תמיד נראה לי שיש משהו מלאכותי בקשר נטול ויכוחים ועטוף בחיוכים שמ?ימים, שאפילו אם הייתי רוצה להשתמש בהם אין לי מושג כיצד מייצרים כאלה. עליי תמיד רואים מה שאני מרגישה.
הייתי ממש מאושרת וכרגיל, התופעות הנלוות לאושר מהסוג הזה החלו לבצבץ, כשהבולטת מכולם כיכבה בראש -- תופעת ההרזיה.
אנשים מסביבי אפילו לא שאלו למה, כי הרי זה כל-כך ברור שאנחנו מאבדות את החשק לאכול, מרבות לבלות בשירותים ובכלל כל מה שאנחנו חולמות להוריד כל החיים נושל מא?תנו בפתאומיות כשהם נכנסים לחיינו. לפחות בשלב הזה, את נהנית להשוויץ בשינוי. כשהקשר נגמר, את הרי מעדיפה להיות על אי בודד כדי לא לקלוט את מבט?י הצער שבוחנים את גופך המתעגל חזרה.
דווקא בגלל ההקדמה הארוכה
פשוט אכזבה
3.1.2002 / 10:28