פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדים: ומילה טובה

      "אוף, ניתאי, אתה כזה חמדן". שמעתי את המשפט הזה ולא סובבתי את הגב. המשכתי לשטוף כלים כאילו כלום. כאילו בן ה?4 וחצי שלי לא השתמש עכשיו בביטוי מעשרת הדיברות. לא להיבהל, ניסיתי להרגיע את עצמי, אולי הוא משחק ביהושע בן נון. עם הפנים אל הסירים בכיור, והעיניים שיש לי בגב, ראיתי איך הוא וניתאי המשיכו לשחק במכוניות הקטנות: הם נשארו ילדים. שום פלצנות אקדמית לא נכחה על פניהם.

      קפיצה קטנה החוצה מפולניה, ואני מוכנה להודות: הילד לא גאון. ילד רגיל לגמרי, עם שיבושים ילדיים רגילים לגמרי. ובכל זאת, כשהוא משחק בספינת הפיראטים הוא אומר "חרטום הספינה", וכשהוא משחק בחיילים הוא מבקש שאעזור לו להכניס את החרב ל"נדן". אני מדברת איתו במילים מדויקות ובכל פעם מתפלאת לגלות כמה הוא מבין וכמה הוא מסוגל לקלוט. הרבה יותר ממה שנדמה לי.

      נכון שלא כל דבר אפשר לומר לילדים. לפעמים צריך לרדד את המסרים, אבל בשביל זה לא צריך לרדד את השפה. אפשר להתאים את "מה אומרים" לגיל וליכולת המנטלית ולמתוח למעלה את "איך אומרים". אם הילד שואל על מוות, רוע, פחד או מאיפה מגיע השניצל, אני עונה בגובה שלו: מורידה אליו את הראש והכתפיים ומשיבה באופן שבן 4 יכול לקלוט, אבל במילים שהייתי אומרת גם לבן 15. אני בוחרת מילה נרדפת למילה שהוא מכיר ומנגנת את שתיהן ברצף; מדברת גבוה גם כשהנושא נמוך.

      "ילדים הם לא חלון ראווה"

      עם זאת, לעולם לא אשתמש בשיחה עם הילדים במילה שלא הייתי בוחרת בה בשיחה עם מישהו אחר. אני לא מורה לילד לבחור ספר מהאצטבה או מבקשת ממנו להפסיק לכחש, כי לא אשתמש במילים האלה גם בשיחה עם בן הזוג. אבל בשיחה עם בן ה?3 שלי ארשה לעצמי לומר שיונתן ממורמר, שליבי נחמץ, שהבד מחוספס, שהצלחנו לחמוק מהגשם. ילדים הם לא חלון ראווה ולא צריכים להיות בובה רהוטה ומדקלמת בשביל שאמא תתנפח.

      אבל כשאני נותנת להם את מתנת השפה, אני נותנת להם הכל: עושר לשוני קשור להתפתחות החשיבה, יכולת ביטוי היא כלי קריטי, ועברית מרובדת היא נכס לחיים. כשילד עולה לכיתה א', אוצר המילים שלו יכול להכיל בין 2,000 ל?20 אלף מילים. זה פער מדהים: ילד מסוים יוכל להבין רק עשירית ממה שהחבר שלו יבין. עוד יותר מדהים לגלות שסביבה מטפחת יכולה להעשיר את השפה של הילד עד פי עשרה מסביבה אחרת. ולא, דורה זה לא סביבה מטפחת.

      השאלה היא מי יקפיד על חינוך לשפה נכונה אם לא אנחנו? מערכת החינוך, שבה מלמדים את הילדים לשיר בשגיאה "ט"ו בשבט ה?גיע"? הטלוויזיה, שאין בה משפט רצוף של שפה תקינה, שלא לדבר על עשירה?

      האחריות, לפיכך, מוטלת עלינו, ההורים. אנחנו אלו שיכולים להקריא להם ספרים, או לגרום להם לקרוא בעצמם, ואנחנו יכולים לדבר איתם כמו שמדברים עם עמית לעבודה: בכבוד, ברצינות, במילים יפות, במשפטים בנויים היטב (לתלפיות!), גם אם הם בני 3 ו?4.